Search this site

נדב ארגמן שימש כראש השב״כ מ-2016 עד 2021, ועבד בצמוד לנתניהו יחד עם שאר בכירי מערכת הביטחון. ב-2018, כשממשלת ישראל מצילה את חמאס מקריסה כלכלית (עקב הפסקת התשלום מצד הרש"פ למשפחות), הוא היה הבכיר הישראלי היחיד שמתנגד בתוקף להכנסת הסיוע הקטארי לרצועה, שבפועל הצילה את חמאס ואיפשרה לו להשתקם ולהתחזק כלכלית (וכמובן גם צבאית). נתניהו העדיף להתעלם מאזהרותיו של ארגמן, ושלח את יוסי כהן (ראש המוסד דאז) לקטאר בבקשה שידאגו לחיזוק ותמיכה עקבית בחמאס. כמה חודשים מאוחר יותר מתריע ארגמן שחלק מהסיוע הקטארי עובר ישירות לזרוע הצבאית. ראש הממשלה יודע, הקבינט יודע, אבל הם הם דבקים בקונספציה של ״חמאס הוא נכס!״ ומחליטים לקנות שקט מדומה בכל מחיר! מעטים הם אלה שהיו שם בזמן אמת ויכולים לספר לנו בגוף ראשון על העיוורון בלתי נתפס שהוביל לשבעה באוקטובר. נדב ארגמן הוא אחד מהם.

כאילו לא למדנו כלום (או שלא רצינו ללמוד): גם תקציב 2026 (שטרם אושר בכנסת) מספר סיפור עגום על הפקרת הצפון, אחרי שנתיים של מלחמה ויישובים שלמים שננטשו (וחלקם גם לא מצליחים עדיין להתאושש, כדוגמת קריית שמונה). לאחר שני תקציבים שלא מימשו את הבטחת הממשלה לשיקום הצפון (באמצעות תכנית 'מגן הצפון'), גם תקציב 2026 ממשיך את אותה מגמה. בין היתר, הסיבה לכך נובעת מהשיקולים הפוליטיים של הממשלה: לא מעבירים את תקציב 26' מאחר ולא נמצא פיתרון לחוק ההשתמטות שיניח את דעתם של הח"כים החרדים ויסייע להם פוליטית בבחירות הקרובות. ד"ר מיקי פלד מספר כאן בסרטון את סיפורה של התעלמות וזלזול מתמשך בתושבים

את ניסיונות ההפיכה המשטרית של ממשלת 'חמאס הוא נכס' (או 'ימין על מלא' כפי שהיא מכונה בפי תומכיה) לא ניתן להבין במלואה ללא הבנת המושג 'פופוליזם'. כפי שמסביר פרופ' יניב רוזנאי, הרעיון המארגן שעומד מאחורי כל הניסיונות להשתלטות על מוסדות השלטון ומערכת המשפט הוא החלוקה הפשטנית לשני 'מעמדות': 'העם' ו-'האליטות'. במודל שיובא לכאן מהונגריה של אורבן מוצגים כל תומכי הדמוקרטיה הליברלית כ-'אליטות' שמשרתות את עצמן ומונעות מ-'העם' והאזרחים 'האותנטים' במדינה לקבל הזדמנות לייצוג ממשי, גם אם המפלגות שמתיימרות לייצג אותן (ומקבלות את תמיכתן) נמצאות שנים רבות בשלטון (כמו במקרה של ממשלות נתניהו למיניהן). הקטע הבא מסביר עד כמה החשיבה הפשטנית הזו מנוגדת למציאות הקונקרטית ומדוע אי אפשר לנתק בין מהלכי ההשתלטות על המוסדות הדמוקרטיים לבין השימוש בנראטיב כאילו מי שמקדם תהליכים אלו מייצג לכאורה את 'רצון העם'. על כן, לא תיתכן הפיכה משטרית ללא הנדסת תודעה הנלווית אליה, שגם היא מגיעה ממחוזות אחרים ואפלים - בהם לא רק שמתקיימת דיקטטורה, אלא יש גם אחוז גבוה של עניים. כך נוצר הפרדוקס העומד בבסיס הפופוליזם של ימינו: במקום לתמוך בנציגי ציבור שדואגים לשיפור מצבם הכלכלי-חברתי של רוב האוכלוסייה, חלקים רבים בציבור משוכנעים שהאנשים שמתיימרים לעשות זאת הם אכן 'מייצגים אותנטיים' של העם - על אף שבפועל הם דואגים לעצמם ולשימור כוחם ומתפקדים כאליטה לכל דבר ועניין, לא משנה כמה זמן הם נמצאים בשלטון וכמה כוח יש להם בפועל.

רק לפני כחצי שנה הממשלה החליטה על הקמת מנהלת לקידום הצפון, והודיעה על הקצאת סכומים נכבדים לטובת העניין - למרות שלא היה לזה שום ביסוס ממשי בתקציב המדינה. בנוסף לכך, הפרוייקטור שנבחר לתפקיד, אלוף במיל' אליעזר 'צ'ייני' מרום, עוזב אחרי 5 חודשים - בלבד בלי להשאיר חותם. הממשלה ממשיכה 'לזרוק מספרים על הנייר' - ובפועל העבירו 0 שקלים לשיקום! בנוסף, אין תוכניות אופרטיביות להחזרת תושבים, אין לוחות זמנים ממשיים ואין טיפול במי שנשארו שם חודשים תחת אש. אז מה יעשה הפרוייקטור הבא? ומה יהיה עם תושבי הצפון עד שתימצא תשובה לשאלה ה-'זניחה': מתי תתחיל הממשלה לדאוג לתושבי הצפון? ואיך כל זה קשור לשר החדש 'לקידום המנהלות' זאב אלקין? במלים אחרות, איך יש כל כך הרבה שרי ממשלה, ואף אחד לא עוזר בסוף? חיים על הקצה -ליאת כהן רביב, תושבת מטולה, על הטיפול בסוגיות הצפון וההתעלמות מהצרכים של האזרחים בשטח.

ההפיכה המשטרית שולחת זרועות לא רק אל מערכת המשפט, אלא גם לתקשורת - לא רק באמצעות הניסיון לסגור את התאגיד, אלא גם בשאלה באיזו מהערוצים יש אחוזי צפייה גבוהים יותר. למה זה חשוב להם? איך זה מתחבר להפיכה המשטרית ומדוע זה אמור להטריד אותנו? עו"ד אורן טוקטלי, מקים ערוץ 2 והוועדה למדרוג ומחבר הספר: 'מדיניות תקשורת בישראל', מתאר כיצד ההפיכה המשטרית מרחיבה את שליטתה גם אל מדידת הרייטינג. שר התקשורת שלמה קרעי וח"כ שלום דנינו (ליכוד) מקדמים הצעות חוק שיסרסו את "הוועדה הישראלית למדרוג", הגוף האובייקטיבי שאמון על מדידת נתוני הצפייה. מאחורי הקלעים, נתניהו הוא זה שמושך בחוטים גם כאן - כמו תמיד כשהתקשורת נמצאת על הכוונת, מתוך הרצון השיטתי והעקבי של נתניהו לשלוט בה כמה שאפשר לאורך כל שנות כהונתו. כפי שמסביר טוקטלי, במקום מדידה מקצועית ושקופה, נקבל שליטה ממשלתית על נתוני הרייטינג, מה שיאפשר 'בישול' נתוני צפייה והטייתם לטובת תעמולת השלטון, קרי: 'להוכיח' כי לערוצים המזוהים עם המשטר, כדוגמת ערוץ 14, יש נתוני צפייה גבוהים הרבה יותר ממה שיש לו בפועל - וכך להוכיח שהוא מבטא את 'רצון העם' או 'עמדת הרוב', ולכן גם משקף את עמדת הציבור ביחס לנושאים של סדר היום הציבורי והמצב במדינה. כך, יהיה ניתן לגייס גם את נתוני הצפייה לניסיון הנדסת התודעה של הציבור בישראל. מהלך זה מהווה עוד פגיעה במוסד מקצועי בישראל, לצד ההתקפות על מערכת המשפט, העיתונות והאקדמיה. הצעת החוק הזו היא לא יותר מאשר מסך עשן, והדרישה להציג נתוני צפייה בזמן אמת רק מוכיחה שמדובר בעוד ניסיון לשליטה פוליטית במסווה של שקיפות.

כיצד קוספציית 'חמאס הוא נכס והרשות היא נטל' שטבע סמוטריץ' ומניעה את הימין הקיצוני יכולה להוביל אותנו לאסון? ספי רכלבסקי, סופר ועתונאי, מחבר הספרים 'חמורו של משיח' ו-'ישראל או יהודה', מתאר בסרטון כיצד החבירה של נתניהו לסמוטריץ' ובן גביר עלולה להוביל את כולנו למלחמת גוג ומגוג אזורית ולהחריב את ישראל, פשוטו כמשמעו. אם לא נסתכל במציאות, טוען רכלבסקי, לא נוכל לשנות אותה - והיא תגזור את חיינו לדבר הגרוע ביותר. הכנס האנטי-דמוקרטי המשיחי, גזעני, לאומני, טרנספריסטי שנערך בנובמבר 23' (חודש אחרי המלחמה) תחת הכותרת 'חוזרים לעזה' היה טקס מכונן, בעל חשיבות עצומה, שממשיך למעשה לנסות ולהקים מדינת יהודה משיחית, שספק גדול אם בכלל תשרוד - על חורבות מדינת ישראל של הכרזת העצמאות. בכנס השתתפו 27 ח״כים מהקואליציה ו-11 שרים, מרכזיים מאוד. מעבר לזה, כיוון שמדובר באנשים מאוד אידיאולוגיים, זאת האידיאולוגיה שמובילה את מדינת ישראל כיום. רוב הציבור לא מכיר, או רוצה להדחיק את המצב - כי זה נורא מדי. החבורה הזאת היא גם זאת שהובילה את ההפיכה המשטרית. לפני ניסיון ההפיכה, בכל מדינת ישראל היה אולי חילוני אחד שבאמת תומך ברעיונות אלו - וזה יריב לוין. כל היתר הם המאמינים בתפיסה המשיחית ופורום קהלת, אותה חבורה עם מטרה אידיאולוגית מאוד ברורה: להוריד כל חסם דמוקרטי בשביל שיהיה אפשר לעשות פה תאוקרטיה משיחית ולהשתולל בשטחים ובעזה, או מעבר לזה - בכל צורה של פשעי מלחמה. זו למעשה תוצאת ההפיכה שמתרחשת במערכת החינוך. במה שהייתה פעם 'מערכת החינוך' מתחנכים ילדים שהופכים לאנשים לא מודעים. כבר היום בתי הספר השייכים למה שנקרא ״חינוך יהודי״ מהווים כמחצית מבתי הספר, קרי: מעל למחצית מהתלמידים לומדים בהפרדה. עדיין לא מדובר ברוב הילדים כי בתי הספר הללו קטנים יותר, אבל מתגבש רוב לתלמידים אלו כבר בכיתה א', שהולך וגדל במימון מטורף של הממשלה, בלי שום פיקוח על הערכים שמלמדים את כל הילדים בחינוך דתי לסוגיו. אותם ערכים הם בדיוק הערכים שעמדו בבסיס אותו כנס משיחי. צריך גם לשים לב: גולדקנוף, מנהיג חרדי מוביל, עם כל הקהילה שלא משרתת בצבא, היה דובר של אותה האג'נדה התומכת בכיבוש הרצועה. למעשה, הדברים הכי גרועים שאמורים לקרות במערכת חינוך זו הם חינוך אנטי דמוקרטי, משיחי, אנטי להט״בי וגזעני - וזה מה שמדינת ישראל מממנת. ההשפעה של מצב זה היא הרסנית, כי כך מגדלים דור שלם אנטי דמוקרטי, משיחי, לאומני, שונא נשים וכ'ו. יש גם חדשות טובות: התפיסות האלה אמנם הן המובילות את הממשלה, אבל כרגע יש להן תמיכה של 'רק' שליש בציבור. אך אם ימשיכו לממן את החינוך הזה, תוך כעשור התפיסה הזו תהיה הרוב. בפועל, אין מדינה אחת ביקום שמממנת חינוך כזה שמסית נגד עצמה: נגד הדמוקרטיה, נגד זכויות נשים, נגד להט״ב, נגד לא יהודים. זה גם מה שהוביל למלחמה וגם למה שהתחולל אחר כך. החבורה הזאת היא שמובילה את אותה אג'נדה חינוכית, כי התפיסה הנואלת לפיה 'חמאס הוא נכס והרשות היא נטל' הוא למעשה גם נכס כלכלי. בפועל, אותה תפישה היא שהביאה לחמאס את מזוודות הכסף וכל הנשק שרוצח אותנו, מאחר וממשלת ישראל, בהובלת נתניהו וסמוטריץ', שהיא שהעבירה את הכסף. מי שהמציא אותה היה סמוטריץ‘ - ונתניהו קיבל אותה, כיוון שהמטרה שלהם עומדת בהיפוך למה שתמיד ישראל עשתה: להכות בקיצונים ולעבוד עם המתונים. כאן זה הפוך: דואגים שלא יהיו מתונים, בשביל שתהיה מלחמת גוג ומגוג של הקיצונים משני הצדדים. ככה בדיוק גם אמר סמוטריץ' באותו כנס. הדבר הנורא הוא שהתפיסה הזאת ממשיכה להוביל בלחימה ועלולה לגרוםח לכך שכל קורבן החיילים יהיה לשווא, כי ראש ממשלה סביר, המחזיק בתפיסת עולמו של רבין או שרון היה יכול, בזכות הנסיבות האזוריות האמריקאיות לקבל תוך שעה את ההצעה האמריקאית לשינוי המצב בעזה, להכניס שלטון אחר - ואז לא יהיה שלטון חמאס, גם לא שלטון חיזבאללה בלבנון - וגם החזרת טופים ושלום עם סעודיה, אבל לא: החבורה המשיכית לא רוצה את זה - היא רוצה, כמו שנאמר בכנס, מלחמת גוג ומגוג משיחית-אפוקליפטית, שתקריב את הצעירים ואת האנשים שלנו על מזבח ההזיות המשיחות שלהם, ועלולה בהחלט להביא לחורבנה של ישראל.

אלוף במיל' נמרוד שפר מסביר בצורה פשוטה ותמציתית על הסיבה האמיתית שמונעת מאיתנו לנצח את חמאס. רמז, זה לא חמאס... זו הממשלה וניהול המלחמה הכושל שלה. כפי שטוען שפר, הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה בהפעלת עוד ועוד כוח צבאי. במאי 24', חצי שנה לתוך המלחמה, שחרר נתניהו סרטון היסטרי, בו הוא טוען שהוא מסרב לדון בשאלת היום שאחרי ברצועת עזה כי הוא לא רוצה להפוך את חמאסטן לפתחסטן. הסרטון יצא שעות ספורות לפני מסיבת העיתונאים בה גלנט, שר הביטחון, עמד לפני הציבור וגילה לנו שאין לממשלה אף לא תוכנית אחת לעתיד של רצועת עזה ושהיא מסרבת לדון בכזו, בו בזמן שנתניהו מעכב וממסמס כל דיון על עתיד הרצועה - שהוא גם הדיון על עתידינו. בזמן שהוא עובד על הסיסמה הריקה הבאה שהוא ידחוף לגרונו של הציבור, חמאס חוזר למקומות בהם הוא כבר הובס. חיילי צה״ל בעזה נלחמים, נפצעים ונהרגים, מטהרים את העיר עזה ואז נאלצים לחזור אליה - כי חמאס התבסס בה שוב. מטהרים את ג'בליה ואז חוזרים אליה ונהרגים בה, כי חמאס התבסס בה שוב. כך נראה דשדוש - וכך נראית הפקרות שלטונית. איך עוצרים את כל זה? לטענת שפר, הדרך היחידה להפסיק את הדשדוש ולהביס את חמאס לא טמונה מהפעלת עוד ועוד כוח צבאי - אלא בהצבת חלופה שלטונית לחמאס. אגב, אותנו, הציבור, אין צורך לשכנע שחמאס הוא איום נורא - ורק עבור נתניהו והימין המשיחי הוא נכס של ממש. לכן, הם גידלו אותו לממדים מפלצתיים, ולכן גם היום מסרבים לעשות את מה שנדרש כדי למוטט אותו. עבור נתניהו, חמאס חזק משמעו המשך הלחימה והמשך קיומו הפוליטי - ועבור הימין המשיחי, כל עוד אין שלטון מסודר בעזה, אפשר להמשיך ולאחוז בפנטזיה להתנחל מחדש ברצועה. חשוב לומר לנתניהו וגם להוזי ההזיות מהימין המשיחי: בעזה יש למעלה משני מיליון פלסטינים, ולכן בסופו של יום ישלטו בעזה פלסטינים. לא שלטון צבאי ישראלי, לא שלטון אזרחי ישראלי - פלסטינים. בנוסף, גם אי אפשר להרוג את כל מחבלי חמאס כמו שמציעו ומבטיח לנו נתניהו. בכל יום מתווספים לחמאס לוחמים נוספים, תמיד תהיינה רקטות שלא יאותרו ותמיד יהיו רובים שלא יימצאו. במקרה הזה עוד כוח לא יביא לעוד ביטחון. לכן, ישראל שמעוניינת בביטחון ושגשוג ולא בחלומות משיחיים צריכה לבחור מה משרת אותה הכי טוב - והכי גרוע הוא שלטון חמאס, כמו גם מצב של כאוס או ואקום שלטוני, שיתמלא בגורמים קיצוניים - לא פחות. למעשה, כמעט בלתי אפשרי לכלכל שלטון צבאי ישראלי שמשמעו פצועים והרוגים ללא הפסקה, עול כלכלי ענק על כלכלת ישראל, עול בלתי אפשרי על צה״ל ובידוד בינלאומי. לכן, נותרת החלופה הכי פחות מסוכנת או גרועה, שהיא למעשה היחידה האפשרית - שלטון הרשות הפלשתינית. החדשות הטובות הן שיש כבר תוכנית לביסוס שלטון אלטרנטיבי ברצועה שיהיה חלק מהסדר אזורי רחב. היוזמה האמריקנית והסעודית להסכם אזורי רחב, כוללת בתוכה פתרון הסוגיה הפלסטינית ותביא גם להכרת המדינות הערביות בישראל, לגיוס תמיכת העולם ולסיוע שלו במימוש פתרון הבעיה הפלסטינית ולתחילת הדרך שלנו להיות חלק מהמרחב המזרח תיכוני. יש רק בעיה אחת: בישראל יש ממשלה שביטחון לא מעניין אותה, וגם לא עתיד המדינה. למעשה, חברי הממשלה מוכנים להקריב את ביטחון המדינה ואת עתידנו בה למען שרידות שלטונם. לכן, מה שמונע מישראל לנצח זה לא חמאס ולא איראן, אלא רק ממשלת ישראל והעומד בראשה. עצוב, אבל זו האמת המרה. מרה מאוד.

הניצב ומפקד הימ"מ לשעבר, דוד צור, מסביר בסרטון על התנהלות משטרת ישראל בעידן בן גביר, ההתרסקות שלה והדאגה מהפוליטיזציה שפוגעת בארגון ובאמון הציבור. כפי שמסביר צור בצורה פשוטה ותמציתית, השפעת השר בן גביר מערערת את יכולת המשטרה לשמור על שיטור שוויוני ואפקטיבי. לכן, המשטרה חייבת לפעול בצורה עצמאית, ללא לחצים פוליטיים. יש לחזק את תחנות המשטרה בדרגי השטח, לטפל במחסור בכוח אדם, לשפר את הכשרות השוטרים ולהשקיע בטכנולוגיות מתקדמות כמו סייבר ומודיעין דיגיטלי. בנוסף, חשוב להעמיק את שיתוף הפעולה עם מג"ב והצבא ולבזר סמכויות לרשויות מקומיות. עלינו לשמור על עצמאות המשטרה ולפעול למען אכיפה שוויונית ושקופה. המשטרה חייבת לפעול רק לפי דין, ולשרת את הממלכה - ולא את המלך או העומד בראש המשרד האחראי. בשביל לדאוג לשיפור המשטרה וטיפול בבעיות היסוד שלה, יש להיפטר מהפוליטיזציה העמוקה והמסוכנת שנוצרה בארגון בעקבות השתלטות בן גביר על המשטרה והפיכתה לכלי פוליטי.

מה קורה כשמשטרה מתפרקת מבפנים? במציאות שבה שוטרים מוצאים את עצמם נקרעים בין יושרה מקצועית ללחצים פוליטיים, התוצאה מסוכנת לכולנו. ניצב בדימוס אמנון אלקלעי מסביר כיצד איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, משתמש במשטרה ככלי פוליטי, וכתוצאת מכך המערכת שואפת להתאים את עצמה לצרכים שלו – ולא לצרכים שלנו. כתוצאה מכך, השוטרים עצמם מתמודדים עם אתגרים עצומים: מצד אחד, לשרת את הציבור באמונה וביושרה, ומצד שני, להתמודד עם פקודות ומינויים שבאים מלמעלה בלי קשר לצורכי הביטחון שלנו. לטענתו, בדיוק כמו ביפן, כשהמערכת מתמקדת בשימור כוח במקום בשירות הציבור – זה רק עניין של זמן עד שהכול יקרוס.

16.3.25: נתניהו מחליט לפטר את ראש השב"כ, רונן בר, בטענה של 'חוסר אמון'. הניסיון של נתניהו להציג את הבסיס לפיטורין כעניין פרסונלי, או כעניין פרוצדורלי בגלל שראש השב"כ כפוף ישירות לראש הממשלה ולכן גם ניתן לפטר אותו באופן בלעדי, נועד כדי להסתיר את התמונה הלאה: ליכולת של נתניהו להשתלט גם על השב"כ כחלק ממהלך ההפיכה המשטרית יש חלק חשוב במיטוט האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה. כפי שכבר דיווחו ראשי השב"כ הקודמים: נדב ארגמן ויורם כהן, נתניהו ביקש מכל אחד מהם בהזדמנות אחרת להשתמש בכוח הרב שיש לשב"כ כדי לאסוף מידע אחרי ראשי מערכת הביטחון או על התנהלות אזרחים בתקופת הקורונה, ללא שום הצדקה משפטית, מקצועית או ערכית. מה הסכנה הממשית בפיטורי ראש השב"כ כעת? מדוע אין לזה קשר למחדל השב"כ ומערכת הביטחון במלחמה, אלא דווקא לחקירת קטארגייט ולדו"ח שפרסם השב"כ על אחריות נתניהו במשך שנים למימון חמאס דרך קטאר? הסרטון המצורף מסביר מדוע למה אנחנו בנקודת שבר שלא הייתה כמוה, מדוע ראש ממשלה לא כשיר חייב להשתלט על השב"כ דווקא בזמן חקירת קטארגייט ההולכת ומסתעפת? לשם כך, צריך להבין באופן עמוק את יכולות הארגון הזה, שיכולות שעלולות להוריד את החברה הישראלית על הברכיים — ברגע שימונה ראש שב״כ מטעם שיאפשר לזה לקרות.

מה הקשר בין ההחלטה של נתניהו ב-16.3.25 לפטר את ראש השב"כ, רונן בר, נלבין הסתעפות והתפתחות חקירת 'קטארגייט' על המעורבות הקטארית בלשכת נתניהו? לטענת ד"ר אודי לוי, ראש יחידת 'צלצל' במוסד לפשיעה כלכלית לשעבר, מסביר את עומק החדירה הפוטנציאלית של הקטארים ללשכת נתניהו, שהחלה להיחקר ע"י השב"כ בחשד לבגידה בביטחון המדינה, לבין העובדה כי רק פיטורי ראש השב"כ ומינוי מחליף 'מטעם' יכולה לעצור את החקירה. לטענתו, ב-15 השנים האחרונות משפחת נתניהו עצמה הפכה ליעד מודיעיני ביחס לסוגיות כלכליות, ולמעשה נתניהו ובני משפחתו נסחטים ע"י ארגוני ביון זרים (אולי גם ע"י קטאר עצמה). חשוב להדגיש כי לוי מציג עמדה לא רשמית המבוססת על הניסיון והעובדות הידועים לו, ועל כן יש לנהל חקירה מעמיקה על מנת להגיע לשורש העניין.

בשבועות האחרונים, ובעצימות נמוכה יותר, מתנהל דיון ציבורי באפשרות של פיטורי ראש השב"כ, רונן בר, כפי שמדווח ירון אברהם בחדשות 12 (מרץ 25'), מהלך זה מקודם על רקע העובדה כי בר אינו מתכוון להתפטר באופן יזום, על אף שכבר הודיע בתחילת המלחמה כי יעשה זאת על רקע האחריות שהוא לוקח למחדל ה-7.10. הסיבה לכך היא החשש של בר כי התפטרותו תוביל לאובדן העצמאות והמקצועיות של השב"כ, מתוך הבנה כי נתניהו ירצה למנות לתפקיד מישהו שיהיה נאמן לו אישית, ולא האדם המנוסה והמתאים יותר לתפקיד. ההשלכות של מהלך כזה הן מרחיקות לכת גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינת הניסיון של נתניהו והממשלה להשתלט על כל מוקדי הכוח בישראל, וביניהם גם מערכת הביטחון. בנוסף, הרצון לפטר את בר נובע מכך שהשב"כ החל לחקור את אנשי לשכת נתניהו בפרשת 'קטארגייט', ומן הסתם יכול גם לזמן את נתניהו עצמו לחקירה באזהרה על רקע החשד לפגיעה בביטחון המדינה.