Search this site

העיר נתיבות היא אחת הערים המזוהות ביותר עם 'ישראל השנייה' ונחשבת לאחד מ-'מעוזי הליכוד' הבולטים בישראל בכלל, ובדרום בפרט. בנוסף לעובדה כי אופקים ושאר עיירות הפיתוח סבלו מאפליה מתמשכת של עשורים בתשתיות ובתקציבים, גם תחת ממשלות הליכוד, במלחמה האחרונה המצב רק הוחמר וממחיש את התופעה ביתר שאת. סיפורה של אופקים הוא דוגמה מובהקת לפרדוקס שמלווה את עיירות הפיתוח בישראל. למרות הנאמנות הפוליטית המתמשכת לליכוד, העיר סובלת מהזנחה מערכתית ארוכת שנים. המלחמה הנוכחית רק הדגישה והעצימה את הפערים הקיימים ואת המחיר שמשלמת האוכלוסייה המקומית. התשתיות הרעועות של העיר נחשפו במלוא חומרתן ב-7 באוקטובר. מחסור במקלטים ציבוריים תקינים, היעדר ממ"דים בבתים רבים, ומערכת התרעה שאינה מספקת מענה מלא - כל אלה הפכו את תושבי העיר לפגיעים במיוחד. בעוד שבערים מבוססות יותר התושבים נהנים ממיגון מתקדם, באופקים רבים נאלצים להסתפק בפתרונות חלקיים ומאולתרים. גם בהיבט הכלכלי-חברתי המצב מדגים את עומק הבעיה. בזמן שהמדינה מתגאה בחוסן הכלכלי שלה, תושבי אופקים רבים מתמודדים עם אבטלה גוברת, סגירת עסקים קטנים, וקושי להתמודד עם העלויות הכלכליות של המצב הביטחוני המתמשך. מערכת הרווחה המקומית, שכבר הייתה עמוסה לעייפה טרם המלחמה, קורסת תחת העומס הגובר. הפער בין ההצהרות הפוליטיות לבין המציאות בשטח זועק לשמיים. בעוד שמנהיגי הליכוד מדברים על "דאגה לפריפריה" ו"חיזוק עיירות הפיתוח", בפועל אופקים ממשיכה לסבול מתת-תקצוב כרוני ומהיעדר תוכניות פיתוח משמעותיות. גם כספי החירום שהובטחו בתחילת המלחמה מגיעים בעצלתיים, אם בכלל. השאלה המטרידה היא מדוע ממשיכים תושבי העיר לתמוך במפלגה שלא מצליחה לספק להם את הצרכים הבסיסיים ביותר. התשובה טמונה אולי במערכת מורכבת של זהות, תרבות ופוליטיקה מקומית, אך גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית אמיתית שמדברת אל לבם של התושבים. המקרה של אופקים מלמד שיש צורך דחוף בשינוי תפיסתי עמוק. במקום להסתפק בהבטחות ובמחוות סמליות, נדרשת תוכנית לאומית מקיפה שתטפל בשורש הבעיות - השקעה בתשתיות, פיתוח כלכלי אמיתי, וחיזוק המערכות החברתיות. רק כך ניתן יהיה להבטיח שהעיר ותושביה לא יישארו מאחור גם ביום שאחרי המלחמה.

שאול אמסטרדמסקי, הפרשן הכלכלי הבכיר של 'כאן', מסביר בצורה מסודרת ומקיפה כיצד כולנו הולכים לשלם בגדול על המצב הכלכלי שאליו נקלענו - לשנים קדימה: מצד אחד, אנחנו הולכים לסבול מעליית המע"מ, שתביא לעליית מחירים ברורה במוצרי הצריכה, כמו גם מחירי המים והחשמל - ולא רק לשנה אחת. מצד שני, קיצוץ תקציבי ומיתון שיעלו את האינפלציה (שגבוהה בין כה וכה ברחבי העולם כעת). עבור מעמד הביניים, הבשורה הזו מאוד לא טובה - מי שישלם יותר מיסים, יקבל פחות. הסיבה המרכזית למצב זה, מעבר לגידול התקציבי המשמעותי של המדינה בשל המלחמה, הוא העובדה כי שיעור המועסקים בישראל נמוך משמעותית מזה של שאר המדינות המערביות, בעיקר בשל העובדה כי גברים חרדים רבים אינם מועסקים. התאוששות הכלכלה של ישראל לאחר המלחמה תיקח יותר זמן ממה שמעריכים במדינה - כך עולה מדוח של קרן המטבע הבינלאומית. בדוח הנושא את השם "התחזית הכלכלית העולמית", מצביעה הקרן על כך שהצמיחה בישראל תסתכם ב-0.7% בלבד בשנת 2024. מדובר בצמיחה ריאלית שלילית, כלומר שביחס לגודל האוכלוסייה, הכלכלה הישראלית תצטמצם ולכל אחד מאיתנו יהיה פחות כסף בסופו של דבר בגלל שהמשק יהיה בהאטה.

בסוף אוקטובר 24', 400 יום לאחר ה-7.10, הושגה הפסקת אש בלבנון ונחתם הסכם ישיר מול חיזבאללה. המדיניות המוצהרת של הממשלה הייתה לבסס את הטענה שמדובר רק ב-'הפוגה', ולא 'הפסקת אש' - כמו שהתעקשו עד עתה להציג את ההסכם האפשרי מול חמאס בעזה. מדוע נוצר הפער הזה? האם ישנו הבדל מהותי בין החמאס לחיזבאללה, או בין המצב בעזה לבין המצב בלבנון, שמצדיק לכאורה את הטענה שהסכם מול חיזבאללה משרת את האינטרסים של ישראל - ולכן טוב שנחתם, בעוד שההסכם האפשרי מול עזה, שנדרש מאז שהחל המהלך לקידום עסקת חטופים, הוא 'מסוכן' ומהווה 'פרס לחמאס' ואף - 'מסכן את שחרור החטופים'.

4 ימים לאחר ה-7.10 הבטיח נתניהו לאזרחי המדינה כי הממשלה תיקח על עצמה את משימת שיקום העוטף ותושביו, באמצעות מנהלת 'תקומה' שתפקידה לרכז את המאמצים הממשלתיים בנושא תחת משרד ראש הממשלה. "לא יחסר כסף", הכריז נתניהו. ובפועל? כלום ושום דבר. מנכ״לים מתחלפים כמו גרביים, התקציב קוצץ במיליארד שקל(!), אין שיקום, אין בניה, הפקרה על הפקרה! לא תקומה ולא נעליים... יותר משנה חלפה, ומה שנותר מההבטחות הגדולות הן רק מילים ריקות שנישאו ברוח. תושבי העוטף, שאיבדו את ביתם, את ביטחונם ואת כל עולמם, ממתינים לפתרונות אמיתיים שיאפשרו להם לחזור ולבנות את חייהם מחדש. במקום זאת, הם נתקלים בביורוקרטיה מתישה, בהבטחות סרק ובמערכת שמעבירה אותם מפקיד לפקיד כמו כדור פינג פונג. המספרים מדברים בעד עצמם - קיצוץ של מיליארד שקל מתקציב השיקום הוא לא טעות טכנית או "התאמה תקציבית". זו בחירה מודעת להפקיר קהילות שלמות. בזמן שמשפחות עדיין מתגוררות במלונות ובדירות זמניות, התקציבים זולגים למקומות אחרים, והפתרונות המובטחים מתמהמהים. הממשלה הכריזה על השקעה של 15 מיליארד שקל לשיקום הצפון, אבל בפועל מדובר בסכום שאמור להיות מושקע לאורך כמה שנים, אינו מופיע בתקציב 2025 ואין לדעת כלל כמה ממנו יגיע לשיקום הצפון בפועל. יום לאחר השגת הסכם הפסקת האש בלבנון, הכריז נתניהו על תחילת שיקוף העוטף והשקעה של הממשלה בנושא. בפועל, אין קשר בין ההכרזות הללו לבין התקציבים שעדיין מופנים (או לא מופנים) למשימה זו, החל מתחילת הלחימה. אם כך הדברים התנהלו תוך כדי הלחימה, מדוע שעכשיו הם יהיו אחרת?

גדי אייזנקוט, לעבר הרמטכ"ל ועד לאחרונה חבר קבינט המלחמה, מבטא בגלוי את מה שראה מתוך הדיונים בממשלה ובקבינט על מטרות המלחמה והאפשרות לעסקת חטופים, אשר מטורפדת מתוך שיקולי הישרדות פוליטית ורצון לשרת את השאיפות המשיחיות של בן גביר וסמוטריץ' ליישב מחדש את גוש קטיף. להלן קטעים מתוך הראיון: אפשר עכשיו להביא הסכם כזה של הסדרה, של סיום הלחימה? "אני לא משתמש במילה סיום ה..." עצירת הלחימה. "הפסקת אש קבועה, זה המונח שנתניהו טבע, הוא הכתיב את זה". ואתה קונה את זה, ואפשר לעשות את זה. "ואני קונה את זה לכמה חודשים כדי להחזיר אותם, בלי זה - זה לא יתכנס, ואני מניח שנילחם מול חמאס והטרור עוד עשרות שנים קדימה, אמרנו את זה". כמו שקורה ביהודה ושומרון. "כן, כמו ביהודה ושומרון ולהפוך את רצועת עזה לשטח A ביום שאחרי ולפעול. הוא פשוט לא רוצה לעשות את זה, הוא מבין את המחירים. במתווה שהוא קבע, המחירים הם הפסקת אש קבועה, שחרור של הרבה מאוד מחבלים, נסיגה מרצועת עזה. ומה שהוא דרש במתווה שלו, שאושרר על ידי ביידן והועבר לחמאס ונמצא היום בידיים שלהם, הוא מתכחש לכך, ולכן זה תקוע ולא יילך לשום מקום. היה ברור שיש פער בין המטרות הגלויות לסמויות: חלק מרכזי בקואליציה פועל למימוש המטרות הסמויות, שזה הגעה לממשל צבאי ברצועת עזה, והשבת ההתיישבות לרצועת עזה". זה לא כל כך סמוי, הם אומרים את זה בגלוי. "יש לזה רוב לדעתי בקואליציה, וזה יוצר פער אל מול מטרות המלחמה המוצהרות". אז זה מה שעוצר בעצם את הפסקת הלחימה בעזה והחזרת החטופים - הרצון של הממשלה לחזור להתנחלויות ברצועת עזה? "חד משמעית. השיקול הפוליטי וההבנה שלו שאם הוא משחרר מחבלים בתמורה לחטופים, ואם צה"ל נסוג כמו שהוא דרש במתווה שלו, זה מביא להתפרקות הקואליציה, והשותפות שלו עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'".

גדי אייזנקוט, עד לפני מספר חודשים חבר בקבינט המלחמה, מתייחס לאופן בו מתנהלת סביבת ראש הממשלה, אותה הוא מכנה 'תת עבריינית'. הדבר מתייחס לאופן בו מתקבלות ההחלטות בלשכת נתניהו, גם סביב התנהלות המלחמה וגם סביב פרשיות שונות הנוגעות לביטחון המדינה, כולל פרשיית הדלפת המסמכים האחרונה: שלל פרשיות סביב לשכת ראש הממשלה, כבר קשה לספור. לפי דעתי יש משהו כמו ארבע פרשיות של גנבה לכאורה של מסמכים סודיים מאמ"ן או מחיקת פרוטוקולים צבאיים. איך אתה רואה את הדבר הזה? כמי שהיה רמטכ"ל? "גם הייתי מזכיר צבאי לשני ראשי ממשלות, וראיתי איך מתנהלת לשכת ראש הממשלה. אז מעבר לחולשה המובנית שיש בצוות שמקיף את ראש הממשלה, בעיניי זו התנהגות תת-עבריינית, שיכולת לראות אותה בין השורות. אני לא מתפלא שיש פרשיות כאלה, זו סביבה ואלו אנשים שפועלים בצורה לא ראויה, מניפולטיבית. אני יושב בדיון, יודע מה אני אומר, מה גנץ אומר, מה גלנט אומר, מה נתניהו אומר - ולמוחרת אנחנו שומעים בחלק מאתרי התקשורת במדינת ישראל דברים הפוכים לגמרי". איינקוט מתייחס לדיון הרגיש ב-11 באוקטובר, שבו נידונה האפשרות למכה עוצמתית נגד חיזבאללה, שנמנעה ברגע האחרון: "בניגוד למה שהם אמרו אצלכם, שהתחילה שיחה והתפתחה לדיון ואז הם דרשו קצרנית - זה היה דיון חשוב מאוד, שלעולם לא נדע מה היה בשעה הראשונה, כי פשוט הם לא הכניסו קצרנית. זה דפוס פעולה. אני לא זוכר, והשתתפתי במאות דיונים בלשכת ראש הממשלה, אני לא זוכר דיון ברמת חשיבות כזאת, שהדיון מתבצע בשעה הראשונה ללא הקלטה וללא קצרנית. זה מעיד על משהו". זה נראה לך מכוון? "התשובה היא כן. זה חלק מובנה". מישהו רצה שלא נדע. "מישהו רצה שלא נדע". אמרת שיש התנהגות תת-עבריינית בלשכת ראש הממשלה, שזו מילה מאוד קשה, אתה חושב שנתניהו יכול היה שלא לדעת מכל הפרשיות האלו? "פה אני מקווה מאוד שתהיה חקירה. מה שמטריד אותי בעניין של לשכת נתניהו ונתניהו, שהם כבר עושים דה-לגיטימציה לחקירה, וטוענים שזו רדיפה. אני סומך על שירות הביטחון הכללי ועל משטרת ישראל שיעשו חקירת אמת, ואני מקווה מאוד שהם לא נרתעים ולא נבהלים מכל ההצהרות והדה-לגיטימציה שעושים להם".

כבר בתחילת המלחמה הציגה הממשלה, ונתניהו במיוחד, את האופציה הצבאית של המלחמה בעזה כדבר היחיד (או לפחות המרכזי) שיכול להביא להחזרת חטופים. הדברים נאמרו כשצה"ל נכנס בפעם הראשונה לחאן יונס (צפון הרצועה), לרפיח (דרום הרצועה), לחאן יונס בשנית ובהתעקשות על הישארות בציר פילדלפי. תמיד אותו תירוץ: לחץ צבאי יוצר לחמאס סיבה להחזיר את החטופים. בפועל? למעט מספר מבצעי חילוץ הירואיים, רק עסקת החטופים הראשונה בדצמבר 23' הצליחה להחזיר כמות גבוהה על חטופים (למעלה מ-100). אז מדוע ממשיכים, גם כעת עם הפסקת האש בלבנון, לומר שדווקא הלחץ הצבאי הוא זה שיוביל לשחרור החטופים? כנראה כדי להצדיק את המלחמה בדיעבד, שממשיכה להתנהל מסיבות אחרות. והחטופים? עדיין בעזה.

אחד החוקים שמקודמים במושב הנוכחי של הכנסת (חורף 24') כחלק ממהלך ההפיכה המשטרית, ונמצא לאחר הקריאה הטרומית, היא הצעת החוק של טלי גוטליב להרחבת החסינות של חברי הכנסת. נכון לעכשיו, חברי כנסת נהנים מחסינות שמונעת את העמדתם לדין על דברים שעשו במסגרת תפקידם, אך ניתן להסירה ברוב רגיל דרך וועדת הכנסת וכך יוכלו לעמוד לדין כמו כל אזרח אחר. ההצעה של גוטליב מבקשת ליצור מצב שבו תידרש תמיכה של 90 ח"כים לפחות כדי לנקוט בהליכים פליליים נגד ח"כ - מצב לא אפשרי מעשית כמעט בשום דרך, בוודאי כשמדובר בח"כ מהקואליציה. על פי הצעת החוק, אי אפשר יהיה אפילו לחקור ח"כים, לחשוף שחיתויות או לדרוש מהם לשלם מחיר ציבורי על עבירות שהם מבצעים, וממילא גם על האפשרות שיועמדו לדין, יורשעו וישלמו את המחיר שנדרש לשלם כל אדם מורשע. בפועל, מדובר בחוק שהופך את כנסת ישראל לארגון פשיעה ולעיר מקלט לעבריינים. מספיק שתזכה בתואר ח"כ, וכך תזכה להגנה וחסינות מלאה על כל פעולה שתעשה, לא משנה מה חומרת העבירה או האם היא נעשתה במסגרת התפקיד שלך. למעשה, חברי כנסת יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. את מי החוק הזה משרת? את מי שמקדם אותו, מן הסתם. זה מה שמעסיק ומעניין את הקואליציה בימים אלה, ולא דאגה לאזרחים חלילה.

כאשר החלה ההפיכה המשטרית בהונגריה תחת ראש הממשלה ויקטור אורבן (חבר קרוב של נתניהו שעדיין מכהן), ההבנה מאחורי המהלך הייתה כי עדיף לכונן שינוי כה עמוק בצורה איטית והדרגתית, על מנת שכל שלב וחלק במהלך ייראה רק כשינוי נקודתי או 'רפורמה' ספציפית. כך, הדמוקרטיה ההונגרית נפלה בידיהם של אורבן ושותפיו, בלי שהציבור ההונגרי יהיה מודע לתמונה הרחבה והשלכותיה. בפועל, הציבור הרדום לא התנגד, והתוצאה: הפיכתה של הונגריה לדיקטטורה ללא אפשרות לפקח או להגביל את השלטון, עיתונאים שמדבררים רק את הממשלה, ביטול חופש הבחירה והביטוי ומינוי שופטים צייתנים שנאמנים רק למשטר ולא לחוקה או לחוקי המדינה. הקטע כאן, שלקוח מתוך ראיון של ח"כ ניסים וטורי מהליכוד בשנת 23', ממחיש שזו בדיוק השיטה של ההפיכה המשטרית וההיגיון שעומד מאחוריה: להתקדם בצעדים קטנים לעבר המטרה, מבלי שהציבור יבחין במה שמתרחש מתחת לפני השטח.

יום שני בערב, 9.12.24. ערב לפני עדותו הראשונה של נתניהו במשפטו כעד הגנה (לאחר שניסה בכל דרך אפשרית לדחות או העדות, לבטל את הדיונים בהשתתפותו ואף את המשפט עצמו). נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים, 9 חודשים מאז הפעם האחרונה שהתראיין לתקשורת הישראלית או עמד בפני כתבים (למעט ערוץ 14). הוא מנצל את הבמה כדי להמשיך ולהפיץ את תיאוריות תפירת התיקים של היועמ"שית, כמו שעשה כבר לפני שנים כשהחלה הסוגיה המשפטית והחקירות שלו בתיקי האלפים. נתניהו מנצל את הבמה גם כדי להציג את המאמצים לכאורה בסוגיית החטופים. אבל מה קורה כשכתבת מעיזה לשאול שאלות קשות, לשם שינוי? מאשימים אותה בהפצת שקרים. כך עשה הפעם נתניהו לכתבת חדשות 12, יולן כהן, כאשר עימתה אותו עם העובדה הפשוטה הבאה: יום לפני כן נפגש נתניהו עם שתי משפחות חטופים: הראשונה תומכת בעסקה, והשנייה (פורום תקומה) מתנגדת לה. לראשונה הוא אמר כי יש התקדמות משמעותית לקראת עסקה חלקית, ולשנייה כי אין עסקה על השולחן כלל. אז מה העובדות? יותר מ-400 יום החטופים עדיין בעזה, ולא ברור לנתניהו האם יש עסקה לשחרורם? דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן, שיתף בראיון את העובדה הפשוטה, שמחזקת את הטענה של יולן כהן: בשתי פגישות שונות נתן נתניהו תמונה הפוכה לחלוטין, על הנושא הרגיש והנפיץ ביותר כיום בישראל - אם לא הנפיץ ביותר מאז הקמתה. העובדה כי נתניהו לא מסוגל להתמודד עם העובדה הזו, וחוסר היכולת שלו להתמודד עם טענות שמראות סתירה מוחלטת בדבריו, וכי התשובה היחידה שיש לו במצבים כאלה היא להסית ולשקר נגד עיתונאים, מעידה על דבר אחד: לחץ. ברגע האמת, מכונת הרעל מפסיקה לתפקד ומתפקרת. ראש ממשלת ישראל משקר כמו שהוא נושם‼ שתפו בכל הכח ✊ הצטרפו אלינו כדי לבנות מכונת תקווה >> http://8p0m.short.gy/YallaTikva

עשרות אלפים מתושבי הצפון עקורים מביתם כבר 14 חודשים בשל המצב הביטחוני. למרות כל ההקרבה שהקריבו והסבל שחוו, ממשלת ישראל ממשיכה להפקיר אותם ואת שיקום הצפון באופן מסמר שיער. רק לפני כחצי שנה הממשלה החליטה על הקמת מנהלת לקידום הצפון והודיעה על הקצאת סכומים נכבדים לטובת העניין - למרות שלא היה לזה שום ביסוס ממשי בתקציב המדינה. בנוסף לכך, הפרוייקטור שנבחר לתפקיד, אלוף במיל' אליעזר 'צ'ייני' מרום, עוזב אחרי 5 חודשים - בלבד בלי להשאיר חותם. הממשלה ממשיכה 'לזרוק מספרים על הנייר' - ובפועל העבירו 0 שקלים לשיקום! בנוסף, אין תוכניות אופרטיביות להחזרת תושבים, אין לוחות זמנים ממשיים ואין טיפול במי שנשארו שם חודשים תחת אש. ניסן זאבי מכפר גלעדי, יזם היי טק שנלחם על הבית ולא עזב לרגע, עם כל מה שאתם צריכים לדעת על ממשלה שהפקירה חבל ארץ שלם, שאינו מסוגל אפילו להתחיל ולהשתקם במצב הנוכחי לאחר מלחמה ארוכה, שהסבה נזקים אדירים.

השבוע (דצמבר 24') אושר תקציב המדינה בקריאה ראשונה - וברוב זעום. מדובר בתקציב אנטי חברתי מובהק, ש- 5.4 מיליארד שקלים מתוכו יוקצו רק לכספים קואליציוניים. המשמעות: 60 אגורות מכל שקל של מיסים חדשים שיוטלו על הציבור היצרני במעמד הביניים (בנוסף להעלאה של המע"מ ל-18%) ילכו להקצאות מגזריות מושחתות עד העצם, שמשרתות רק את המגזרים שיש להם ייצוג בממשלה. מה בתוכנית שלנו? העלאת דמי ביטוח לאומי, העלאת מס בריאות וקיזוז יום הבראה אחד בשנה מכל עובד. כל זה בזמן שיוקר המחייה ממשיך לזנק, האינפלציה בשיא, הכלכלה במיתון, דירוג האשראי ירד פעמיים בשנה אחת והתחזית הכלכלית של ישראל היא שלילית. ה-'בור התקציבי' שנוצר בתקציב כתוצאה מהמלחמה הוא 40 מיליארד שקל, ועוד מוסיפים עליו את הביזה לצורך הכספים הקואליציוניים. שרי הממשלה מש"ס ומהליכוד, מפלגות שמתיימרות לייצג את 'ישראל השנייה' והמעמדות הנמוכים, אפילו לא טורחים לנסות ולהיאבק ברוע הגזרה עבור המצביעים שלהם. עניין דמי הביטוח הלאומי מטריד במיוחד, מאחר ומדובר במס שנגבה ישירות על מנת לאפשר לציבור לקבל קצבאות או הטבות מהביטוח הלאומי עצמו במידת הצורך. מאחר וכמות האנשים שנזקקים לכספים מהביטוח הלאומי הולכת לגדול משמעותית (בשל עשרות אלפי החיילים שנפצעו, נפגעי נפש ועוד), תקציב הביטוח הלאומי צריך גם הוא לגדול משמעותית. אך לשם כך יש לשנות את החוק, ואת זה טרם עשו. המשמעות: נשלם יותר דמי ביטוח לאומי - ונקבל פחות כסף מביטוח לאומי. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על המיסים האחרים. בקיצור, תחזיקו חזק - כי זה הולך להיות קשה. בסוף, אנחנו אלה שנאלצים לשלם את מחיר המחדל.