Search this site

בבוקר ה-7.10, כך נטען מצד לשכת נתניהו כבר באותו היום, הוא קיבל את המידע על תחילת המתקפה של חמאס בדיוק בשעה שהחלה: 6:29. עם זאת, לאותה שיחה רשמית בה מודיע לנתניהו מזכירו הצבאי דאז, אבי גיל, על תחילת המתקפה, אין תיעוד ממשי. זאת, על אף שלפי החוק כל שיחה שכזו מוקלטת ומתודעת עם חותמת זמן ברורה ואסור לשנות אותה לאחר מכן. כפי שמוצג בסרטון כאן מתוך תחקיר 'עובדה' (שפורסם בדצמבר 24'), לאותה שיחה מפורסמת ב-6:29 נוספה שיחה שהתקיימה ב-6:40. בפועל, דרש ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, צחי ברוורמן, לשנות את זמן אותה שיחה ל-6:29, כאילו שלא התקיימה שיחה נוספת בשעה זו לפני כן. מה הסיפור על אותן 11 דקות שבין שתי השיחות, שהיה כה חשוב לברוורמן להסתיר, עד כדי עבירה על החוק? איזה מידע קריטי על התנהלותו של נתניהו בבוקר ה-7.10 והשיחות הראשונות שביצע, או ההחלטות הראשונות שקיבל, אסור שיובא לידיעתנו? וכיצד זה מהווה דוגמה להנדסת התודעה של סביבת נתניהו סביב ה-7.10, מלחמת חרבות ברזל ובכלל?

ינואר 25': על אף המערכה המסיבית בעזה, שאפשרה את חיסול היכולות הצבאיות של חמאס כארגון צבאי (כמחיר עצום של מאות חיילים הרוגים והרס חסר תקדים), סיום שלטון החמאס ברצועה עדיין לא נראה באופק - על אף שבפועל הוא כבר הוכרע צבאית, בשל הסירוב של הממשלה לדון בשאלת 'היום שאחרי' וביצירת חלופה מדינית שלטונית לחמאס. בפועל, שנה ושלושה חודשים מאז תחלת המלחמה בעזה, אין ניצחון מוחלט וגם לא שינוי המציאות האזורית. אמנם החמאס אכן הוכרע צבאית, אך אין בכך מספיק כדי להכריע את הטרור. בינתיים, ממשיכים להיהרג עוד ועוד חיילים ללא תוחלת ממשית, מאחר ואין הצדקה או סיבה צבאית ממשית להמשך הימצאותם בעזה במצב הנוכחי. גם החטופים נמצאים באותה סיטואציה, כשאין לדעת מי מהם עדיין נותרו בחיים. בתוך כל זה, הממשלה ממשיכה להתנהל כאילו יש את כל הזמן בעולם להמשיך ולנהל מו"מ על עסקה - מה שמשרת בעיקר את החמאס, שכן כל עוד לא מאפשרים לו חלופה שלטונית בעזה, החטופים לא חוזרים והחיילים עדיין נמצאים בשטחו, הם נשארים כשידם על העליונה. תא"ל במיל' גיורא ענבר, ששימש גם כמפקד עוצבת לבנון, מספיר כיצד הממשלה מובילה ל-'השמדת ערך' של ההישגים הצבאיים המרשימים בשל חוסר הנכונות ליצור חלופה שלטונית לחמאס בעזה, שתאפשר הן את סיום הלחימה והן את השלמת ההישג הצבאי ויצירת משוואה אזורית חדשה, ובכך מחלישה בפועל את ישראל. מקור: עמוד הפייסבוק של דורית ווטסון לאור

איתמר בן גביר נכנס לתפקיד השר לביטחון לאומי בדיוק לפני שנתיים (3.1.23), עם השבעתה של ממשלת המחדל. מאז, חלה הידרדרות משמעותית מאוד בכל מדדי הפשיעה ועלייה מטאורית באחוזי הפשיעה, בהשוואה לתקופה של ממשלת השינוי, אז היא עומר בר לב השר לביטחון פנים. מאז תחילת כהונתו, אחרי הפיגוע הראשון שהתרחש כחודש מאז נכנס לתפקיד (פברואר 23'), בן גביר עסוק באופן אובססיבי ועקבי במציאת אשמים אחרים למצב הפשיעה: הציבור הערבי עצמו, הח"כים הערבים, היועמ"שית, השר הקודם בר לב, סמוטריץ', נתניהו ועוד ועוד. רק לא הוא. הוא מנצל באופן עקבי את הבמה התקשורתית הרחבה מאוד יחסית כדי להפיץ את המסר הזה ולנסות לנקות את עצמו מאחריות לכאוס ולאי התפקוד שהביא למשטרה, אחרי שהפך אותה למליציה פוליטית הפועלת מתוך האינטרס שלו ושל הממשלה. הסרטון המצורף מתוך 'מהצד השני' מציג את אוסף השקרים והתירוצים של בן גביר מאז פברואר ועד לפני שבועות ספורים. רק לפני מספר ימים ניסה בן גביר להתמודד עם העובדה הפשוטה: בתקופתו שיעור הפשיעה במגזר הערבי לבד צמח כמעט פי 2, וגם תאונות הדרכים (שמניעתן נמצאת גם תחת אחריותו כמי שאחראי על אכיפת החוק בכבישים) בשנת 2024 הגיעו לשיא של כל הזמנים. את התירוץ החדש הוא לא היסס לשלוף: שר הבט"פ הקודם בר לב וח"כ יואב סגלוביץ', שמונה להיות פרוייקטור תכנית הממשלה למיגור הפשיעה. הטענה: הם הביאו לירידה משמעותית בנתוני הפשיעה כתוצאה מתשלום 'פרוטקשן' למשפחות פשע תמורת שקט. במציאות? לא היה ולא נברא.

שר התפוצות, עמיחי אליהו, ידוע בהתבטאויותיו מעוררות המחלוקת. בין היתר, אמר כי הפלת פצצת אטום על עזה הוא 'רעיון שאפשר לשקול אותו'. בדצמבר 24' התראיין אליהו ואמר כי "פיטורי היועמ"שית חשובים מכל עניין אחר, כולל החזרת החטופים". זו לא הייתה הפעם הראשונה בה אליהו מעמיד את העניין הזה בראש סדר העדיפויות המעוות שלו: עוד לפני ה-7.10, תוך כדי מהלך ההפיכה המשטרית, התראיין אליהו לגבי ההשפעה ההרסנית שיש למהלך זה על ביטחון המדינה. בתגובה לכך, טען אליהו כי אובייקטיבית, פיטורי היועמ"שית הם הדבר החשוב עבור ביטחון מדינת ישראל. יש לציין, כמובן, כי השר אליהו נטול כל רקע צבאי משמעותי, בדיוק כמו שאר חברי מפלגתו (למעט תא"ל במיל' צביקה פוגל). לכן, הטענות שלו על הקשר בין פיטורי היועמ"שית לבין המצב הביטחוני הן חסרות כל קשר למציאות, הן ברמה הביטחונית והן ברמה המשפטית-אזרחית. לגבי הטענה כי הדבר חשוב יותר מהחזרת החטופים, כבר אין ויכוח רציונאלי על עובדות - פשוט עורלת לב, לא רק מצידו ולא רק במקרה זה. ההבדל היחיד הוא שאליהו אומר בפה מלא את מה שאחרים מסרבים להודות בו.

כאשר השיק יריב לוין את מהלך ההפיכה המשטרית בינואר 23', רק מספר ימים לאחר השבעתה של ממשלת המחדל, האופן שבו הוצג המהלך במסיבת עיתונאים חגיגית היה מתון וענייני לכאורה - המושגים המרכזיים שנשמעו שם נלקחו מן השיח הממלכתי, כגון: 'החזרת המשילות', 'איזונים בין הרשויות', החזרת האמון במערכת המשפט ועוד. בפועל, כשנתן ראיון לערוץ 14 מספר ימים לאחר אותו נאום, הודה לוין כי מטרת המהלך היא הכפפת הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת (הכנסת והממשלה), כך שלמעשה לא תיוותר האפשרות לבקר ולהגביל את כוחו של השלטון. הכנסת בשליטת הקואליציה תוכל לחוקק כל חוק שתרצה, והממשלה תוכל לבצע כל החלטה שתראה לנכון. כך לא פועל דמוקרטיה ממשית, המבוססת על איזונים ובלמים - ובתוכם גם הסמכות של בית המשפט למנוע חקיקת חוקים או הוצאה לפועל של מדיניות הסותרת את חוקי היסוד או ערכי מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. כל הוויכוחים שנוצרו מאותו רגע ואילך על נושאים חוקתיים ספציפיים (ביטול עילת הסבירות, הרכב הוועדה לבחירת שופטים, מעמד הייעוץ המשפטי ועוד) הם חשובים ברמה החוקתית וניתן להתווכח עליהם נקודתית, אך ההקשר שלוין מציג כאן הוא ברור ואין להתעלם ממנו

סביבת נתניהו מכילה מספר אנשי מפתח, המנהלים בפועל מערכת מורכבת של הנדסת תודעה, ספינים, הסתה, התנערות מאחריות, הטלת אשמה על דרגים נמוכים יותר ('הפקידים') או אנשים שכלל לא נמצאים כבר במוקדי קבלת ההחלטות (ה-'לשעברים'). על מנת להבין כיצד עובדת המכונה המשומנת, צריך להכיר את האנשים ואת הרקע ממנו הם מגיעים. חלקם כבר מעורבים בחקירות פליליות (גם סביב פרשיית אלי פלדשטיין, האחרונה בשרשרת הפרשיות שהתגלו בשנים האחרונות) וחלקם פשוט לא מתאימים לתפקידם - ומונו רק על סמך הרצון של משפחת נתניהו ומתוך קשר אישי אליהם ורצון שלהם להשפיע על קבלת ההחלטות, על אף שמעולם לא נבחרו לתפקיד רשמי (בעיקר אשתו שרה ובנו יאיר). הסרטון הקצר כאן מסביר איך עובדת הכוורת של נתניהו ומספקת הזדמנות להציץ לתוך נבכי מכונת הרעל

בדיוק כמעט מופתי, שלב אחרי שלב - איך הגענו ל-7.10 ומה עשתה הממשלה והעומד בראשה כדי להביא אותנו לשם ולהתעלם מכל האזהרות והרמזורים האדומים שהעמידו אנשי הביטחון לפניה. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר חשפה את עומק המחדל הביטחוני שאליה הגיעה המדינה בתקופת נתניהו -וזאת על אף התרברבותו לפני מספר שנים כי 'העשור האחרון היה השקט בהיסטוריה' ואת קריסת מדיניות ההססנות של נתניהו – "שקט תמורת שקט". למרות התרעות מודיעיניות ברורות על כוונות חמאס ותוכניות פעולה מוכנות למתקפות נגד, נבחרה על ידו שוב ושוב מדיניות של הכלה ותשלומים בכסף קטארי במקום הכרעה. שנת 2023 - התחלת ניסיון ההפיכה המשפטית. במשך שנים נתניהו תלה את מדיניות ההימנעות הביטחונית שלו: לא לחסל, לא לתמרן, לא תמיד להגיב - בהמלצות הצבא לכאורה. אך החל מ-2023, התמונה מתהפכת לחלוטין: הצבא לא הפסיק להתריע כנגד מתקפה על ישראל, נתניהו פשוט בחר לא להתייחס ברצינות לאזהרותיהם, מבחינתו הם הפכו בכלל לשחקנים פוליטיים שפועלים נגדו. הקשר בין הרפורמה המשפטית לבין המחדל הביטחוני ב-7 באוקטובר 2023 מורכב ונובע מהשפעות פוליטיות, תפקודיות וציבוריות שקשורות במערכת השלטון והביטחון: 1. הסחת דעת ופגיעה בתפקוד הממשלה מאז תחילת יוזמת הרפורמה המשפטית, תשומת הלב של הממשלה והכנסת הופנתה בעיקר לניהול המחלוקות הפנימיות סביב הנושא. הדבר הוביל לירידה במיקוד בסוגיות הביטחון הלאומי, כולל המתרחש ברצועת עזה. דיונים ממושכים ברפורמה גזלו משאבים פוליטיים ואנרגיה מהממשלה, שהיו נחוצים לניהול יעיל של האתגרים הביטחונייים . 2. פגיעה באמון הציבור וביחידות הצבא הרפורמה המשפטית יצרה שסעים עמוקים בחברה הישראלית, כולל במערכת הביטחון. מחלוקות פוליטיות החריפו את המתח בתוך יחידות צבאיות, ורבים במילואים הודיעו על כוונתם להפסיק להתנדב. הדבר עורר חשש בנוגע למוכנות המבצעית של צה"ל, במיוחד באירועים חירומיים. 3. פגיעה בקבלת החלטות אסטרטגיות הרפורמה הגבירה את העימותים בין הרשויות וגרמה לפגיעה באמון במערכת המשפט ובתהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה. חלק מהביקורת הייתה כי המערכת הפוליטית עסקה בעיקר בייצוב מעמדה במקום בטיפול בסוגיות הביטחון המהותיות. 4. מחלוקת על סדרי עדיפויות לאומיים המחלוקות סביב הרפורמה העלו שאלות בנוגע לסדרי העדיפויות של הממשלה. הציבור והתקשורת העלו טענות כי הרפורמה זכתה לעדיפות על פני ביטחון התושבים בעוטף עזה. הטענה היא כי היערכות טובה יותר באזור עוטף עזה יכלה למנוע את המחדל, לו היה מושם דגש רב יותר על האיומים המתפתחים. בעוד שהרפורמה המשפטית אינה קשורה ישירות למחדל הביטחוני, היא יצרה תנאים שהשפיעו באופן עקיף על מוכנות המדינה למתקפה, כולל הסחות דעת פוליטיות, פגיעה באחדות החברתית והמוכנות הצבאית, והעדפות מדיניות שהיו פחות ממוקדות בסיכונים הביטחוניים המיידיים. כל אלו הביאו למצב שבו ישראל הייתה שסועה, חלשה ופגיעה יותר מאי פעם, והדבר היווה גורם מעודד מבחינת חמאס להוציא לפועל את המתקפה של ה-7.10, שהיקפה ומטרותיה המקוריות היו גדולות בהרבה ממה שהצליחו להוציא לפועל.

דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, אומר בבירור את מה שגם כל הצמרת הביטחונית טוענת כבר חודשים: לא רק שישנה מחויבות מוסרית עליונה להחזיר את החטופים, אלא שהדבר גם לא פוגע במאמצי המלחמה מול חמאס - ואף ההיפך. החזרת החטופים היא 'תמונת הניצחון' היחידה שיכולה להיות לנו

במהלך כהונתה של ממשלת המחדל הנוכחית, עלה משמעותית שיעור הנרצחים בפיגועים בפרט, ובמקרי אלימות בכלל. זאת, מבלי להחשיב כלל את אירועי ה-7.10. מפכ"ל המשטרה, דני לוי, אשר מונה לתפקיד ע"י בן גביר על אף כישלונותיו כמפקד מחוז חוף וניסיון מועט ביחס למה שנדרש לתפקיד זה, עסוק לאחר הפיגועים רק בדבר אחד: להאשים את השב"כ באי מניעת הפיגוע ומחדל מודיעיני. במקום שהמשטרה תיקח אחריות על שמירת הביטחון האישי של אזרחי ישראל, היא ממשיכה להפקיר אותם ולחפש אשמים אחרים. אלו פניה של משטרת בן גביר ושל ממשלת המחדל.

במשך שבועות מתעמר שמחה רוטמן בגסות רוח במשפחות החטופים שבאות להשמיע את קולן בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בראשותו, כמו בוועדות אחרות. עד עכשיו, הוא סירב להשמיע הקלטות של חטופים. בשבת 8.11.24 שחרר החמאס סרטון מהשבי של מתן צנגאוקר, שעורר מיד סערה במדינה. רוטמן סירב להקרין את הסרטון בישיבת הוועדה שנערכה יומיים לאחר מכן. לאותה ישיבה הגיעה אילנה גריצ'בסקי, בת זוגתו של מתן, חטופה בשבי חמאס בעצמה, שלא יכלה לשאת את היחס המחפיר יותר - וחשפה לראשונה את כל מה שעבר עליה בשבי: ההתעללות הפיזית והנפשית, הניצול המיני ועוד. הפעם רוטמן נאלץ לשבת ולהקשיב לכל מילה - כי יש מחיר להתעלמות ויש גבול ליכולת הסינון של נבחרי ציבור.

אחד החשדות המרכזיים כלפי מכונת הרעל, שגם הוכחו בצורה כזו או אחרת, כלפי נוגע לשאלה כיצד היא פועלת ברמה המעשית. בפועל, המכונה משתמשת (גם אם באופן חלקי) ברשת שלמה של משתמשים פיקטיביים בטוויטר ובפייסבוק, המכונים 'בוטים', 'אווטארים' או 'בובות גרב', קרי: משתמשים לא אנושיים שאחראים להגדיל באופן משמעותי את החשיפה של התוכן הרעיל שמכונת הרעל יוצרת, וכך לשלוט בשיח האינטרנטי ברשתות ולהדהד שקרים, דיסאינפורמציה, הסתה ושיח אלים. לפי מחקרים, לפחות שליש מהמשתמשים ברשתות החברתיות שנמצאים בשירות מכונת הרעל הם פיקטיביים ומופעלים בתשלום על ידי חוות מחשבים בחו"ל. ד"ר גיל פלדמן, מומחה לרשתות, מסביר בתמצית איך עובדת השיטה

לפני כחודש (נוב' 24') נעצרו ארבעה מפגינים בקיסריה: תא"ל במיל' עופר דורון, בנו גל, אמיר שדה ואיתי יפה, לאחר שנור ימי (אמצעי תאורה לימאים) התקלקל ונחת בסמיכות לבית משפ' נתניהו בקיסריה. מדובר באירוע שיצא משליטה, וניתן גם לומר שהיה מיותר לחלוטין ולא היה צריך להיעשות מלכתחילה. כך אומרים גם העצורים עצמם. במשך יותר מחודש הם מוחזקים בבתי מעצר בתנאים של אסירים בטחוניים. ירי הזיקוקים ליד ביתו של נתניהו היה אירוע פזיז, מיותר, שלא היה צריך לקרות. ארבעת אנשי המחאה שביצעו אותו הביעו עליו צער, לא הייתה להם כוונה לפגוע בנפש חיה וגם השב״כ קיבל באופן מלא את גירסתם. עם זאת, הפרקליטות עדיין החליטה להאשימם בלא פחות מאשר ביצוע אקט של טרור - הכל בגלל שני נורי תאורה שהשתבשו ועפו לכיוון לא נכון עם הרוח. נוסף על תנאי המעצר השמורים רק לאסירים ביטחוניים מסוכנים, ולהתעקשות הפרקליטות ובית המשפט להחזיקם בתנאי כליאה מחמירים, מבודדים מסביבתם, מתווסף לסיפור גם עניין חמור, מסוכן, תקדימי ובלתי נתפס: חיפושים גופניים בעירום שעברו הארבעה ע״י השב״ס אחרי מפגש עם חבר הכנסת גלעד קריב, בחשד שהוא העביר להם חפצים אסורים, כמו גם פרקליטה שהשוותה בין המקרה לבין (לא פחות מאשר) רצח רבין - האשמה מופרכת, חסרת ביסוס, כאילו ביצעו ״מעשה טרור״, רק משום המניע האידיאולוגי למעשיהם היה מחאה כנגד ראש הממשלה. כל זאת בזמן שהחמושים שפרצו לבסיסי צה"ל בשדה תימן ובבית ליד לא נחקרו או נעצרו מעולם. למעשה, חוצה כאן הפרקליטות קו אדום וצובעת את המחאה הגדולה בתולדות המדינה, שכבר הוציאה לרחובות מעל 2 מיליון איש סה"כ, בהגדרה מופרעת של ״טרור״. יתרה מכך, שרה נתניהו עצמה (שכלל לא שהתתה בבית בזמן המקרה) אף דרשה להכיר בה כנפגעת עבירה של ניסיון לפגיעה מכוונת בה - ובקשתה התקבלה. לאחר המקרה, מכונת הרעל הזדרזה להפוך את האירוע ללא פחות מאשר ניסיון רצח של ראש ממשלה ורעייתו, הגדירה את הארבעה כטרוריסטים שניסו לירות פצצות והשתמשו באמצעים מסוכנים כדי לשרוף את בית המשפחה ולפגוע בהם. כל זאת, כאשר מדובר באנשי מילואים שתרמו (וממשיכים לתרום) רבות לחברה ולביטחון - ואחד מהם (עופר דורון) אף שימש כסגן מפקד חיל הים לשעבר. חומרת הדברים בהקשר הרחב של הדמוקרטיה בישראל, חופש המחאה, התנהלות מערכת אכיפת החוק כלפי מפגיני המחאה ותנאי עצירים פוליטיים הפועלים מתוך אידיאוליה ברורה יותר מאי פעם. הסרטון המצורף, בו מתאר פעיל המחאה עו"ד גונן בן יצחק (המייצג את העצורים), מציג את הדברים על בוריים. הניסיון להפוך מקרה בודד, מצער ומיותר (אולי אפילו מסוכן במידה מסוימת) ככל שיהיה, להשליך ממנו על כלל המחאה ולהציגה כמערכת מאורגנת של 'טרור מבית' היא חצייה של כל קו אדום הגיוני במדינה דמוקרטית. מן הסתם, הדברים לא נעשים באופן מקרי וקשורים לפעילות הכוללת של מכונת הרעל והנדסת התודעה מבית נתניהו וסביבתו, שכן הם המרוויחים הגדולים מהאירוע