Search this site

תחילת ינואר 25': 9 חודשים מאז ההכרזה על חיסול סינוואר, ההצהרות של נתניהו בתחילת המלחמה על 'ניצחון מוחלט' נראות ריקות מתוכן במיוחד, כאשר רואים שאין יכולת כרגע להפסיק באופן מלא את 'הטפטופים' של ירי הטילים מעזה. בינתיים, הדיבורים על עסקת חטופים והחזרה לשגרה של משלחות מו"מ שהולכות ובאות, ללא שום פריצת דרך, יוצרות מציאות של קיפאון בשטח - שלא מאפשר הן את החזרת החטופים שעוד נותרו בחיים, והן את סיום שלטון החמאס ברצועה, בשל הסירוב לדון בשאלת 'היום שאחרי' וביצירת חלופה מדינית שלטונית לחמאס. בפועל, שנה ושלושה חודשים מאז תחלת המלחמה בעזה, אין ניצחון מוחלט וגם לא שינוי המציאות האזורית. אמנם החמאס אכן הוכרע צבאית, אך אין בכך מספיק כדי להכריע את הטרור. בינתיים, ממשיכים להיהרג עוד ועוד חיילים ללא תוחלת ממשית, מאחר ואין הצדקה או סיבה צבאית ממשית להמשך הימצאותם בעזה במצב הנוכחי. גם החטופים נמצאים באותה סיטואציה, כשאין לדעת מי מהם עדיין נותרו בחיים. בתוך כל זה, הממשלה ממשיכה להתנהל כאילו יש את כל הזמן בעולם להמשיך ולנהל מו"מ על עסקה - מה שמשרת בעיקר את החמאס, שכן כל עוד לא מאפשרים לו חלופה שלטונית בעזה, החטופים לא חוזרים והחיילים עדיין נמצאים בשטחו, הם נשארים כשידם על העליונה. העיתואי והפרשן אמנון אברמוביץ' מסביר היטב את הסיטואציה אליה נקלענו, ואליה כנראה הממשלה הייתה מעוניינת להיקלע מלכתחילה - או לפחות לא מעוניינת לצאת ממנה.

באחת ההופעות הפומביות הראשונות שלו מאז פוטר (בשנית) מתפקיד שר הביטחון, הציג יואב גלנט את הביקורת החריפה שלו כנגד התנהלות הממשלה והעומד בראשה סביב הלחימה בעזה - ובמרכזה הסירוב לדון ולקדם חלופה מדינית לחמאס, שגם הובילה בסופו של דבר להישארותו בשלטון. בכנס שנערך באונ' רייכמן (29.1.24) אמר גלנט כי "להרוג מחבלים ולהרוס את תשתיות החמאס, לא מביא לאלטרנטיבה שלטונית ... קיבלנו את חמאס בחזרה כי לא הכנו אלטרנטיבה. חוסר ההיערכות להחלפת החמאס מעמידה בסכנה את השגת מטרות המלחמה... זה שאתה חורש את הקרקע גם מאה פעם ולא שותל שתיל - לא מאפשר צמיחה של שום דבר. באופן דומה, זה שאתה נלחם, הורג מחבלים והורס את תשתיות החמאס, לא מביא לאלטרנטיבה שלטונית".   השר לשעבר סיפר כי במהלך המלחמה נפגש עם מנהיגים, גם מהעולם הערבי, והגיע איתם להסכמה עקרונית על יצירת החלופה המדינית לחמאס, אך "הדבר לא קרה משיקולים פוליטיים. גלנט הוסיף כי " מי שתקף את הרעיון ליצירת אלטרנטיבה לשלטון חמאס (ובראשם בן גביר וסמוטריץ' הוא האחראי הישיר לתמונות הבלתי נסבלות שאנחנו רואים עכשיו בעזה (הצילומים של אנשי חמאס השולטים באירועי החזרת החטופים ברצועה בנשקים שלופים ומדי מחבלים)... הן תמונות שניתן היה למנוע. זו תוצאה של סירוב הממשלה לקבל את התוכנית שהצעתי והצגתי בפני הקבינט והציבור לפני למעלה משנה. אנחנו עלולים לקבל את חמאס בחזרה כתוצאה מכך שלא הכנו את האלטרנטיבה שעליה דיברתי, שכללה תהליך שלם: חבר מדינות מנהלות, פעולה של כוחות זרים, חברות אזרחיות וכוחות פלסטיניים שאינם חמאס - זה למעשה מה שמדינת ישראל אישרה במעבר רפיח במסגר ת עסקת החטופים".

במשך שנה ו-4 חודשים נמצאת ישראל במלחמה עקובה מדם שגבתה מחירים היסטוריים. במשך שנה ו-4 חודשים מסרב ראש ממשלה ציני לדון בסוגיה הבסיסית מכולן: איך יראה היום שאחרי המלחמה הארוכה בתולדותינו. במשך שנה ו-4 חודשים מכר נתניהו לציבור הישראלי סלוגן חלול של ״נצחון מוחלט״ רק למטרה אחת: הישרדות פוליטית. אבי יששכרוף, פרשן ותיק לענייני פלשתינים ומיוצרי 'פאודה', מסביר עד כמה עמוק הוא הכשלון המוחלט: איך הפך בנימין נתניהו הצלחה צבאית עצומה לפארסה אסטרטגית טראגית, בעיקר בשל הסירוב למצוא חלופה מדינית לשלטון החמאס.

במהלך 15 החודשים האחרונים הבטיח נתניהו לתומכיו (ולציבור בכלל) כי הוא חותר אל 'הניצחון המוחלט' ונמצאים 'כפסע' ממנו. במקביל, הוא גם המשיך להבטיח שהוא עושה הכל כדי להחזיר את החטופים ולהביא לעסקה. כיצד הוא ביקש ליישב את העובדה כי שני הדברים לא עומדים בקנה אחד, כפי שרוב הציבור הבין כבר לפני מספר חודשים? להמשיך ולטעון כי דווקא המשך הלחימה והלחץ הצבאי הוא זה שיוביל לחזרת החטופים - מה שלא היה ולא נברא כמובן (למעט 8 חטופים בלבד שחולצו במבצעים צבאיים, לעומת כ-150 שחזרו עד עכשיו במסגרת העסקה). לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש מול חמאס והתחלת השלב הראשון בעסקה, מתגלה המציאות של הפערים בין הבטחות נתניהו לבין המציאות: נתניהו הבטיח שלא תהיה נסיגה מציר פילדלפי, לא ישוחררו המוני מחבלים והכי חשוב - "נמוטט את חמאס": שלל הבטחות גדולות הבטיחו הממשלה והעומד בראשה לאורך המלחמה, שכמעט אף אחת מהן לא התממשה במציאות. אליאור לוי מחדשות כאן עושה סדר בסרטון קצר וקולע, שממחיש את מה שאנחנו יודעים כבר ממזמן: אצל נתניהו רק התדמית חשובה, לא העובדות.

מאז נחתם הסכם שחרור החטופים בינואר 25', שנעשה מאחורי גבו של נתניהו בין טראמפ לממשל קטאר, הצהיר נתניהו מספר פעמים כי הוא מחויב לקיום ההסכם והמשך הפסקת האש, קרי: החזרת כלל החטופים ואי חזרה למלחמה בעזה לאחר השלב הראשון בעסקה, על מנת שגם השלב השני יצא לדרך. הבעיה עם כך, מעבר לעובדה שנתניהו הוא שקרן פתולוגי כרוני (או 'שקרן בן שקרן', כפי שכינה אותו לא אחר מאשר סמוטריץ') היא שזה סותר כמובן את ההבטחות ההפוכות שנתן נתניהו לסמוטריץ' עצמו. אז לאיזה נתניהו להאמין? ומה בעצם האינטרס שלו שהוא לא מספר לציבור? וכיצד זה קשור לעובדה כי פרטי ההסכם עצמו עדיין לא הוצגו ע"י נתניהו? הילה טוב עושה סדר בסוגיה באופן תמציתי וברור, עם התמונה הגדולה של הסכם החטופים והפוליטיקה של הנדסת התודעה סביבו.

מדוע עסקת החטופים מתבצעת בפעימות הדרגתיות מדי שבוע ולא בפעימה אחת? האם יש צורך במהלך של 42 ימים רק לשלב הראשון של ההסכם עם חמאס (בלי לדבר על השלב השני, שאמור להיות ארוך אף יותר) על מנת שכל 33 החטופים שאמורים להשתחרר בשלב הראשון יחזרו כבר הביתה? לפי מה שחושף אהוד יערי בחדשות 12 (1.2.25), ישנה נכונות מצד חמאס גם כיום להתקדם יותר מהר עם ביצוע ההסכם ולהביא את החטופים הביתה מהר יותר. המשמעות של הדברים היא ברורה: הקטנת הסבל שלהם בשבי ואת הסיכון מולו הם עומדים. מדוע בחר נתניהו להסכים רק לעסקה בפעימות, במקום שחרור מיידי של כולם? ייתכן מאוד כי הדבר נובע מתוך האפשרות לטרפד את ביצוע העסקה כאשר היא מתבצעת בהדרגה, ולאפשר לעצמו 'דרכי מילוט' לאחר כל אחד מהשלבים - ובכך לחזור למלחמה ולהפקיר את החטופים. מקור: עמוד הטוויטר של חגית קליימן

1.1.25: חדשות 12 חושפים כי נתניהו שוקל להחליף את ראש המוסד, דדי ברנע, בשר רון רדמר כראש צוות המו"מ להמשך ההסכם מול חמאס והשלב השני בעסקה. כפי שמוסר מקור בצוות המו"מ, הסיבה לכך היא רצונו של נתניהו למנות את איש סודו דרמר לתפקיד הרגיש ביותר בישראל כיום כדי לטרפד את העסקה . כיצד? דרמר הוא מינוי אישי של נתניהו לתפקיד השר לנושאים אסטרטגיים, ומי שבפועל מנהל את מדיניות החוץ של ממשלת ישראל והמהלכים המדיניים המשמעותיים שלה. דרמר ידוע גם כמי שהתנגד עד עכשיו לעסקה ושומר אמונים לנתניהו אישית, ולא איש מקצוע עצמאי הפועל מתוך שיקולים ענייניים ומקצועיים בתוך המערכת (כדוגמת הרמט"ל, ראש השב"כ וראש המוסד ברנע). מינויו של דרמר יסייע לנתניהו להשיג שני דברים: נטילת המושכות מידיו של ברנע, שתמך במשך כל הדרך בעסקה וסיום הלחימה תמרון המו"מ על השלב השני בעסקה (שאמור להתחיל בימים אלו) למקום בו ממשל טראמפ לא יסכים לתנאים של נתניהו והעסקה תתפוצץ, כך שנתניהו יוכל להציג את המצב כמצדיק חזרה ללחימה ש-'נכפתה' עליו במצב כזה. הרצון הפוליטי של נתניהו לחזור ללחימה בסוף השלב הראשון של העסקה (ואולי אפילו לפניה) ברור: שיקום הקואליציה, מתן אפשרות של בן גביר לחזור לממשלה והמשך התמיכה של סמוטריץ' בה, על מנת שיוכל להעביר את תקציב 2025 ואת חוק ההשתמטות. כך, נתניהו יוכל להוריד מעל צווארו את רחב התפקרות הממשלה והליכה לבחירות קרובות, בהן סיכויי ההפסד שלו גדולים במיוחד. המכשול לתוכנית זו הוא טראמפ עצמו, שלוחץ על נתניהו ומציב לו את המשך ההסכם (עליו הוא 'חתום' אישית ורואה בו דרך להשיג יוקרה כמי שהוביל גם לשלום איזורי עם סעודיה) כעובדה מוגמרת - כפי שהיה עד עכשיו. הדרך לצאת מהמלכוד שנתניהו נקלע עליו לאחר שהעסקה לסיום המלחמה נכפתה עליו מצד טראמפ הוא להגיע למצב של נתק מוחלט ביחסים, קרי: בחירה להעדיף את קדומים על וושינגטון. המשמעות של הדברים מבחינת החזרת החטופים הנותרים היא ברורה: הפקרתם למוות בעזה.

בימים האחרונים מופץ הספין החדש של מכונת הנדסת התודעה, שנועד להכשיר את המשך הלחימה לאחר החזרת החטופים וסיום הפעימה השנייה בהסכם, שכולל גם הפסקת אש ל-42 יום לפחות. מה הסיבה לפיה צריך להמשיך ולהילחם, גם במחיר של סיכול ההסכם? הטענה כי אי השגת מטרות הלחימה (וביניהן מיטוט החמאס) נובעת מכך שצה"ל לא הפעיל מספיק כוח צבאי. בפועל, המצב הוא הפוך: צה"ל הפעיל כוח צבאי רב בעזה ב-15 השנים האחרונות, אך הממשלה וההנהגה נעדרת כל תבונה מדינית שתאפשר לתעל את ההצלחה הצבאית להישגים מדיניים. האם הסיבה לכך היא שנתניהו והמשיחיים שסביבו (בראשם סמוטריץ' ובן גביר) עדיין רואים בחמאס נכס, ולכן מעדיפים את המשך הלחימה (שלא באמת תכריע אותו בהיעדר חלופה מדינית) על פני כל אפשרות אחרת? משה רדמן מסביר את העניין באופן קצר ותמציתי, שעוזר להבין את הנקודה בה אנחנו נמצאים מבחינת המשך המלחמה והסיכויים לסיים את תהליך החזרת החטופים.

כמה 'שווים' חיים של חטוף? והאם זה המחיר האמיתי והיחיד שהמלחמה גובה מאיתנו? בימין השופרי, שפועל רק בשירות מכונת הרעל והנדסת התודעה, מתייחסים לחטופים כתג מחיר שניתן לשערך ולכמת, כלומר: סוחרים בגופות ובדם עם תחזיות חסרות ביסוס על עתיד אפוקליפטי - לא 'שווה' להחזיר חטופים כי 'המחיר' שנצטרך לשלם לאחר מכן, לכאורה, גבוה לאין שיעור. ההתייחסות לחיי החטופים כעסקה כלכלית שצריך לבחון רק על פי קריטריונים של רווח והפסד מטשטשת את המחויבות המוסרית של המדינה לאזרחיה שהופקרו ומסייעת למי שרוצה להשאיר אותם שם בשביל להמשיך את המלחמה ולקדם סדר יום משיחיסטי. אבל המחיר האמיתי של המלחמה והמצב בו אנו נמצאים טמון במציאות: מלחמה שמסתכמת במאות מיליוני שקלים ליום, מיליוני ימי מילואים ועלות אחזקת מאות אסירים בכלא הישראלי- חלקם בכלל לא חשודים כלל בפשעים ממשיים ולא השתתפו במתקפת ה-7.10 או בפעולות כנגד ישראל. הנתונים מראים שגם ללא שחרור אסירים, 2023-2024 הייתה מהשנים הקטלניות ביותר שידענו. הילה טוב עם הסיפור האמיתי של מחיר המדיניות הממשלתית.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר חשפה את עומק המחדל הביטחוני שאליה הגיעה המדינה בתקופת נתניהו -וזאת על אף התרברבותו לפני מספר שנים כי 'העשור האחרון היה השקט בהיסטוריה' ואת קריסת מדיניות ההססנות של נתניהו – "שקט תמורת שקט". למרות התרעות מודיעיניות ברורות על כוונות חמאס ותוכניות פעולה מוכנות למתקפות נגד, נבחרה על ידו שוב ושוב מדיניות של הכלה ותשלומים בכסף קטארי במקום הכרעה. אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, כשבמערכת הביטחון החלו לאמוד את עומק המחדל, נתניהו כבר היה עסוק בדבר אחר לגמרי - ויצא לקרב על הגנת התדמית שטיפח כל חייו - 'מר ביטחון'. זאת, לאחר שמתקפת חמאס ריסקה את דוקטרינת נתניהו ארוכת השנים, זו של הימנעות והססנות, של שקט תמורת שקט וזו שתעדיף תשלומים על חיסולים, הגנה על התקפה וזו שהכילה ירי רקטות ומחבלים על הגדר. נתניהו נושא לא רק באחריות הכוללת כראש הממשלה (אך בוודאי לא הבלעדית), זו ההתנהלות של מערכת הביטחון תחת ממשלותיו, ובהתאם למדיניות העקבית עצמה שהתווה, שהובילו למחדל המדיני. כבר בפברואר 2018, על רקע הצעה של צעיר פלסטיני לארגן הפגנות מחאה על גדר הגבול, לאמ"ן הגיע מידע מודיעיני מוצק שמטרת חמאס היא לבצע מרחץ דמים ביישובי העוטף. אל מול תכניות הפלישה של חמאס, שהיו ידועות, החליט נתניהו על הקמת המכשול התת קרקעי - "הבייבי שלו". עיקר הסכום: 3.5 מיליארד שקלים, הושקע בתת קרקע ובחסימת המנהרות, ורק 3% מהסכום: 122 מיליון שקלים, הושקעו בגדר העילית. על המכשול העילי בגבול עזה אמר נתניהו כי הוא "ימנע חדירת טרוריסטים מעזה לשטחנו מעל פני הקרקע". מה שבפועל התגלה כתזה שגויה כמובן. לאחר עוד הסלמה וסבב טילים של חמאס על העוטף ב-2018, עולה האפשרות לחסל את מוחמד דף ויחיא סינוואר, כפי שהציג ראש השב"כ דאז, נדב ארגמן. במקום זאת, בוחר נתניהו באפשרות אחרת - לשלוח את ראש המוסד דאז, יוסי כהן, לשכנע את הקטארים שיתנו מזוודים עם דולרים לחמאס - שקט תמורת דולרים. על כן, בניגוד למה שנטען, היוזמה להעברת הכסף לחמאס הייתה לא רק על דעתו של נתניהו, אלא יוזמה שלו עצמו - וזאת בניגוד לעמדת ראשי מערכת הביטחון, ועל אף שהיו חלופות אחרות - התקפיות יותר, לטיפול במצב הביטחוני! זו הייתה רק תחילתה של מגמת העלמת העין של נתניהו מהתעצמות חמאס, התקרבותו החוזרת ונשנית לגדר המערכת וניסיונותיו לפרוץ אותה, ובמקום זאת להמשיך ולהעדיף את אפשרות העברת הכסף הקטארי לחמאס - גם כשהקטארים עצמם כבר לא היו מעוניינים בכך (כפי שקרה ב-2019). יתרה מכך, נתניהו דאג כי העברת הכספים הזו לא תיחשב כתמיכה בטרור, על מנת שהאמריקאים לא יפעלו כלכלית כנגד קטאר. הגיעה שנת 2023, ואיתה ניסיון ההפיכה המשפטית. במשך שנים נתניהו תלה את מדיניות ההימנעות הביטחונית שלו: לא לחסל, לא לתמרן, לא תמיד להגיב - בהמלצות הצבא לכאורה. אך החל מ-2023, התמונה מתהפכת לחלוטין: הצבא לא הפסיק להתריע כנגד מתקפה על ישראל, נתניהו פשוט בחר לא להתייחס ברצינות לאזהרותיהם, מבחינתו הם הפכו בכלל לשחקנים פוליטיים שפועלים נגדו. באמ"ן מנטרים לא מעט שיחות בתקופה זו, והמסקנה היא אחת - האויבים מצפון, דרום ומזרח מזהים חולשה ומרגישים ששעת הכושר מתקרבת. ב-13 במרץ 23' חיזבאללה מרסק את כל הקווים האדומים - לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, נשלח מחבל לבצע פיגוע תופת בעומק ישראל. 6 ימים לאחר מכן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמית סער, שולח לנתניהו מכתב ההתרעה אסטרטגי ראשון - הסבירות למלחמה בשנה הקרובה גדולה. מיד לאחר מכן גם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר פונים יחד לראש הממשלה ומבקשים פגישה דחופה, ב-6 עיניים, בה גם הם מתריעים כי ישנה סכנת המלחמה מוחשית. נתניהו מסרב לפגוש אותם. הם נפגשים עם גלנט, והמילים שנאמרו שם מביאים את שר הביטחון לצאת לתקשורת. במערכת הביטחון מגבשים תגובה חריפה לפיגוע במגידו. נתניהו צריך לאשר, אבל הוא מבטל את ישיבת אישור התוכניות. הסיבה: כמה שעות לאחר מכן הוא מפטר את גלנט. יומיים לאחר מכן, גלנט עדיין בתפקיד ומתכנסים שוב - ראש המוסד דדי ברנע לוחץ לפעולה תקיפה נגד חיזבאללה. הרמטכ"ל מצטרף, אבל נתניהו, וגם גלנט, מחליטים על תגובה רפה, בכלל נגד מטרה איראנית בסוריה. ביוני כבר מגיעים למצב שחיזבאללה מקים אוהל בתוך שטח ישראל - והדרג המדיני חושש לפרק אותו. הממשלה מתקשה לקדם את חבילת החוקים המשפטיים, אבל ביולי מביאה לאישור את ביטול עילת הסבירות. ראש חטיבת המחקר שולח עוד מכתב לנתניהו, מצרף חומרי מודיעין ומתריע: "החרפת המשבר הפנימי – השלכות על צד אדום". "בחדרים סגורים ובדיוניים מקצועיים של אויבינו באיראן, בלבנון וברצועת עזה מעריכים שמדובר במשבר עמוק ששם את ישראל באחת מנקודות החולשה מאז הקמתה. ישראל היא נטע זר, חברה חלשה ומפורדת שסופה להיעלם", כותב הרח"ט. גם הרמטכ"ל משגר לנתניהו מכתב שמזהיר מהסלמה דרמטית. ראש השב"כ שוב מתריע מסכנת מלחמה, אך נתניהו שוב מתעלם ומתייחס כמעט בביטול להתרעות. ההתעלמות ממערכת הביטחון והתרעותיה מגיעה לשיאה בערב ההצבעה על החוק לביטול עילת הסבירות (מרץ 23'). צמרת צה"ל מגיעה לכנסת, מבקשת להיכנס לחדרו של נתניהו, 'למשוך בדש מעילו', אבל הוא מסרב לשמוע אותם. חודש אוגוסט, האלוף במיל' גיורא איילנד מקיים סדרת פגישות באמ"ן, מקבל תמונת מודיעין שמזעזעת אותו ומחליט לפעול מיד. "ביקשתי להיפגש עם ראש הממשלה באופן אישי באוגוסט לפני שנה. נפגשתי איתו, ואמרתי לו שחמאס הוא חלק מהכוחות שאמורים אולי להסתער על ישראל כחלק מתוכנית כוללת איראנית ואני חשבתי שיש בזה סכנה קיומית כבר אז באוגוסט 2023", הוא אומר. הדרג המדיני, כמו זה הצבאי, רואה כיצד הנוח'בה כבר מתאמנים לתקיפה ממש מול העיניים של חיילי צה"ל. בחודשים הבאים חמאס עזה מוציא לפועל סדרת פיגועים מהגדה. ב-1 באוקטובר, 6 ימים לפני מתקפת חמאס, מתכנסת ישיבה של נתניהו עם ראשי מערכת הביטחון. ראש השב"כ מציג תוכנית פעולה לחיסול צמרת חמאס, גם את סינוואר ודף. מתקפת מנע כזו הייתה מונעת, בסבירות גבוהה, את הוצאת התכנית השטנית של חמאס לפועל. נתניהו, גם אז, בחר להתעלם ולהמשיך את המגמה כרגיל. במערכת הביטחון הבינו היטב שנתניהו פשוט לא מקשיב להם, אבל לא עשו דבר בשטח כדי להתכונן למלחמה שמפניה התריעו. מחבלי הנוח'בה תפסו את מערכת הביטחון ב-7 באוקטובר בהפתעה מוחלטת, המחדל המודיעיני היה עצום - אבל אחרי שרואים את התמונה הגדולה, קשה להיות מופתעים. שורת החלטות במשך שנים, ולא פחות מכך - הימנעות מפעולות אקטיביות של הדרג המדיני, ובעיקר של איש אחד, בנימין נתניהו - הביאו את האויבים שלנו להתעצם מאוד, להעז הרבה יותר ולהוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ביותר אי פעם על אדמת ישראל. *הקטע לעיל והטקסט הנלווה לו לקוחים ומבוססים על כתבת התחקיר של עמרי מניב בחדשות 12.

העיר שדרות היא העיר הקרובה ביותר לגבול עזה ואחת הערים המזוהות ביותר עם 'ישראל השנייה', וכן נחשבת לאחד מ-'מעוזי הליכוד' הבולטים בישראל בכלל, ובדרום בפרט. בנוסף לעובדה כי שדרות, יחד עם שאר עיירות הפיתוח, סבלו מאפליה מתמשכת של עשורים בתשתיות ובתקציבים, גם תחת ממשלות הליכוד, במלחמה האחרונה המצב רק הוחמר וממחיש את התופעה ביתר שאת. זאת, כמובן, בנוסף לעובדה כי שדרות היא העיר שסבלה עד ה-7.10 ממספר השנים הרב ביותר תחת ירי הקסאמים. סיפורה של שדרות הוא דוגמה מובהקת לפרדוקס שמלווה את עיירות הפיתוח בישראל. למרות הנאמנות הפוליטית המתמשכת לליכוד, העיר סובלת מהזנחה מערכתית ארוכת שנים. המלחמה הנוכחית רק הדגישה והעצימה את הפערים הקיימים ואת המחיר שמשלמת האוכלוסייה המקומית. מתווספת לכך העובדה כי על אף שהקסאם הראשון נפל בעיר כבר בשנת 2001 (כאשר נתניהו לא היה חלק מהמערכת הפוליטית), רוב השנים בהן העיר חיה תחת איום הקסאמים, סבב אחרי סבב, היו תחת שלטונו של נתניהו. התשתיות הרעועות של העיר נחשפו במלוא חומרתן ב-7 באוקטובר. מחסור במקלטים ציבוריים תקינים, היעדר ממ"דים בבתים רבים, ומערכת התרעה שאינה מספקת מענה מלא - כל אלה הפכו את תושבי העיר לפגיעים במיוחד. בעוד שבערים מבוססות יותר התושבים נהנים ממיגון מתקדם, באופקים רבים נאלצים להסתפק בפתרונות חלקיים ומאולתרים. גם בהיבט הכלכלי-חברתי המצב מדגים את עומק הבעיה. בזמן שהמדינה מתגאה בחוסן הכלכלי שלה, תושבי אופקים רבים מתמודדים עם אבטלה גוברת, סגירת עסקים קטנים, וקושי להתמודד עם העלויות הכלכליות של המצב הביטחוני המתמשך. מערכת הרווחה המקומית, שכבר הייתה עמוסה לעייפה טרם המלחמה, קורסת תחת העומס הגובר. הפער בין ההצהרות הפוליטיות לבין המציאות בשטח זועק לשמיים. בעוד שמנהיגי הליכוד מדברים על "דאגה לפריפריה" ו"חיזוק עיירות הפיתוח", בפועל שדרות ממשיכה לסבול מתת-תקצוב כרוני ומהיעדר תוכניות פיתוח משמעותיות. גם כספי החירום שהובטחו בתחילת המלחמה מגיעים בעצלתיים, אם בכלל. הפרדוקס של שדרות מתחדד עוד יותר כשבוחנים את ציר הזמן של העשורים האחרונים. העיר, שהפכה לסמל של החיים תחת איום ביטחוני מתמשך, לא זכתה למענה מערכתי כולל למרות שנים של הבטחות. המציאות של "60 שניות לממ"ד" הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי התושבים, אך הפתרונות שהוצעו היו תמיד חלקיים וזמניים. מה שמחריף את התמונה הוא שדווקא בתקופות השקט היחסי, כשהיה אפשר להשקיע בתשתיות ובחיזוק העיר, לא נעשה די. ההזדמנויות לבניית חוסן אמיתי - חברתי, כלכלי וביטחוני - הוחמצו פעם אחר פעם. במקום זאת, העיר המשיכה להתנהל במצב של "כיבוי שריפות" מתמשך. אחד הכשלים הבולטים בהקשר לשדרות בפרט, ולפריפריה בכלל, הוא היעדר תוכנית ארוכת טווח לפיתוח כלכלי. למרות שהעיר זכתה להטבות מס והקלות שונות, לא נוצרה תשתית כלכלית יציבה שתאפשר צמיחה אמיתית. עסקים רבים מתקשים לשרוד, במיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, והתלות בתמיכה ממשלתית רק גדלה. מערכת החינוך בעיר משקפת גם היא את המצב המורכב. למרות הישגים מרשימים של תלמידים ומורים, שמצליחים להצטיין למרות התנאים הקשים, התשתיות הפיזיות והמענה הפסיכו-חברתי נותרו חסרים. הפער בין ההישגים האישיים המרשימים לבין התמיכה המערכתית החסרה זועק לשמיים. השאלה המטרידה היא מדוע ממשיכים תושבי העיר לתמוך במפלגה שלא מצליחה לספק להם את הצרכים הבסיסיים ביותר. התשובה טמונה אולי במערכת מורכבת של זהות, תרבות ופוליטיקה מקומית, אך גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית אמיתית שמדברת אל לבם של התושבים.

העיר אופקים היא אחת הערים המזוהות ביותר עם 'ישראל השנייה' ונחשבת לאחד מ-'מעוזי הליכוד' הבולטים בישראל בכלל, ובדרום בפרט. בנוסף לעובדה כי אופקים ושאר עיירות הפיתוח סבלו מאפליה מתמשכת של עשורים בתשתיות ובתקציבים, גם תחת ממשלות הליכוד, במלחמה האחרונה המצב רק הוחמר וממחיש את התופעה ביתר שאת. סיפורה של אופקים הוא דוגמה מובהקת לפרדוקס שמלווה את עיירות הפיתוח בישראל. למרות הנאמנות הפוליטית המתמשכת לליכוד, העיר סובלת מהזנחה מערכתית ארוכת שנים. המלחמה הנוכחית רק הדגישה והעצימה את הפערים הקיימים ואת המחיר שמשלמת האוכלוסייה המקומית. התשתיות הרעועות של העיר נחשפו במלוא חומרתן ב-7 באוקטובר. מחסור במקלטים ציבוריים תקינים, היעדר ממ"דים בבתים רבים, ומערכת התרעה שאינה מספקת מענה מלא - כל אלה הפכו את תושבי העיר לפגיעים במיוחד. בעוד שבערים מבוססות יותר התושבים נהנים ממיגון מתקדם, באופקים רבים נאלצים להסתפק בפתרונות חלקיים ומאולתרים. גם בהיבט הכלכלי-חברתי המצב מדגים את עומק הבעיה. בזמן שהמדינה מתגאה בחוסן הכלכלי שלה, תושבי אופקים רבים מתמודדים עם אבטלה גוברת, סגירת עסקים קטנים, וקושי להתמודד עם העלויות הכלכליות של המצב הביטחוני המתמשך. מערכת הרווחה המקומית, שכבר הייתה עמוסה לעייפה טרם המלחמה, קורסת תחת העומס הגובר. הפער בין ההצהרות הפוליטיות לבין המציאות בשטח זועק לשמיים. בעוד שמנהיגי הליכוד מדברים על "דאגה לפריפריה" ו"חיזוק עיירות הפיתוח", בפועל אופקים ממשיכה לסבול מתת-תקצוב כרוני ומהיעדר תוכניות פיתוח משמעותיות. גם כספי החירום שהובטחו בתחילת המלחמה מגיעים בעצלתיים, אם בכלל. השאלה המטרידה היא מדוע ממשיכים תושבי העיר לתמוך במפלגה שלא מצליחה לספק להם את הצרכים הבסיסיים ביותר. התשובה טמונה אולי במערכת מורכבת של זהות, תרבות ופוליטיקה מקומית, אך גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית אמיתית שמדברת אל לבם של התושבים.