Search this site

קיבוץ מפלסים נמצא רק 1.2 ק״מ מרצועת עזה - ממש אזור מלחמה. אחרי ה-7.10, רוב הקהילה פונתה להרצליה. הממשלה קבעה את מועד החזרה לקיבוץ ל-7 ביולי, 9 חודשים שהוקצו לתקופת הפינוי בתחילת המלחמה. בסוף מאי 23' הודיעו תושבי מפלסים למדינה שאין להם שום כוונה לחזור הביתה עד סוף המלחמה. מאז ההודעה, הצטרפו להודעה גם יישובים נוספים בעוטף: זיקים, ארז וניר עם. תושבי העוטף, הלומי טראומה, נאלצים להאבק בממשלה שמסיבות כלכליות רוצה להשיב אותם ללב התופת בפעם השנייה. נכון לדצמבר 24', חברי קיבוץ מפלסים החלו בתהליך חזרה לבתיהם, אך לא כולם בחרו לשוב. כ-30% מהתושבים העדיפו להישאר במקומות חלופיים, בעיקר משפחות עם ילדים, בשל תחושת חוסר ביטחון מתמשכת באזור. אחרים חזרו למרות חששות וספקות בנוגע למצב הביטחוני וליכולת לנהל חיים נורמליים בעוטף עזה, שבו עדיין נשמעות אזעקות וישנן תחושות של חוסר יציבות נפשית וביטחונית. למרות חיזוקי האבטחה והכנות שנעשו ביישובים, רבים מהתושבים הביעו תסכול וכעס על מה שהם תופסים כהזנחה מצד המדינה, במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר. החזרה לביתם מלווה בתחושות מעורבות, כאשר חלקם רואים בכך צעד לא פשוט שדורש הסתגלות רבה. על פי דיווחים רשמיים, כ- 30%  מהתושבים בעוטף עדיין לא חזרו לבתיהם, למרות הקשיים הרבים שבמצב של פינוי מהבתים וחיים כעקורים פנימיים, בעיקר בשל חשש מהסלמה נוספת, בעיות ביטחוניות באזור, מצב תשתיות לא יציב והצורך בשיקום של בתים ומבנים שנפגעו. חלק מהתושבים, בעיקר ביישובים הקרובים ביותר לגבול, כמו שדרות, נתיב העשרה, כיסופים, נחל עוז ועוד, עדיין חוששים לחזור עקב ירי רקטות, פיגועים אפשריים, ותנאים קשים בשטח.

דירוג אשראי הוא ציון הניתן לאנשים פרטיים, חברות או מדינות , ומגדיר את יכולתם לפרוע הלוואות (באנגלית משמש המונח Credit rating לדירוג אשראי לחברות או מדינות, ו- Credit score לאנשים פרטיים). חישוב הדירוג, על ידי סוכנויות דירוג אשראי , מסתמך על היסטוריה פיננסית, מצב הנכסים וה הון העצמי , והיקף ההתחייבויות שיש לגוף המוערך. דירוג האשראי משמש משקיעים לצורך הערכת סיכונים בנוגע ליכולת הפירעון של הגוף הלווה. כלומר, ככל שדירוג האשראי של מדינה נמוך יותר, כך נהיה פחות כדאי להשקיע בה, כי הסיכון להשקעה והאפשרות שהכסף לא יחזור למשקיע גדול יותר. בניגוד למצב בשנים האחרונות, בו ישראל נהנתה מדירוג האשראי הגבוה ביותר- ולכן הצליחה לגייס השקעות רבות שתרמו לצמיחת הכלכלה הישראלית, רק בשנה האחרונה הורידו סוכנויות דירוג האשראי את הדירוג של ישראל פעמיים- מה שלא קרה מעולם, גם בתקופות קודמות של מלחמה. תוך כדי למעלה משנה של מלחמה, ישראל נמצאת בדרך הסלולה גם למשבר כלכלי. 2 הורדות רצופות של דירוג האשראי, דבר שלא התרחש כאן מעולם מאז נוצר הדירוג, רק ממחיש את המדיניות הכלכלית החמורה של הממשלה, ובמיוחד של שר האוצר סמוטריץ'. בניגוד לטענה הרווחת, המצב הכלכלי אינו  תוצאה של המלחמה ולכן גם לא ישתפר מעצמו כאשר היא תסתיים, אלא ביטוי לחוסר האמון שרוכשת הכלכלה העולמית כלפי ישראל ולכדאיות להשקיע בה - עוד מתחילת ניסיון ההפיכה המשטרית. את המחיר של מצב זה כולנו  נצטרך לשלם מכיסנו - ובריבית דריבית.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר חשפה את עומק המחדל הביטחוני שאליה הגיעה המדינה בתקופת נתניהו -וזאת על אף התרברבותו לפני מספר שנים כי 'העשור האחרון היה השקט בהיסטוריה' ואת קריסת מדיניות ההססנות של נתניהו – "שקט תמורת שקט". למרות התרעות מודיעיניות ברורות על כוונות חמאס ותוכניות פעולה מוכנות למתקפות נגד, נבחרה על ידו שוב ושוב מדיניות של הכלה ותשלומים בכסף קטארי במקום הכרעה. שנת 2023 - התחלת ניסיון ההפיכה המשפטית. במשך שנים נתניהו תלה את מדיניות ההימנעות הביטחונית שלו: לא לחסל, לא לתמרן, לא תמיד להגיב - בהמלצות הצבא לכאורה. אך החל מ-2023, התמונה מתהפכת לחלוטין: הצבא לא הפסיק להתריע כנגד מתקפה על ישראל, נתניהו פשוט בחר לא להתייחס ברצינות לאזהרותיהם, מבחינתו הם הפכו בכלל לשחקנים פוליטיים שפועלים נגדו. באמ"ן מנטרים לא מעט שיחות בתקופה זו, והמסקנה היא אחת - האויבים מצפון, דרום ומזרח מזהים חולשה ומרגישים ששעת הכושר מתקרבת. ב-13 במרץ 23' חיזבאללה מרסק את כל הקווים האדומים - לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, נשלח מחבל לבצע פיגוע תופת בעומק ישראל. 6 ימים לאחר מכן, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמית סער, שולח לנתניהו מכתב ההתרעה אסטרטגי ראשון - הסבירות למלחמה בשנה הקרובה גדולה. מיד לאחר מכן גם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר פונים יחד לראש הממשלה ומבקשים פגישה דחופה, ב-6 עיניים, בה גם הם מתריעים כי ישנה סכנת המלחמה מוחשית. נתניהו מסרב לפגוש אותם. הם נפגשים עם גלנט, והמילים שנאמרו שם מביאים את שר הביטחון לצאת לתקשורת. במערכת הביטחון מגבשים תגובה חריפה לפיגוע במגידו. נתניהו צריך לאשר, אבל הוא מבטל את ישיבת אישור התוכניות. הסיבה: כמה שעות לאחר מכן הוא מפטר את גלנט. הממשלה מתקשה לקדם את חבילת החוקים המשפטיים, אבל ביולי מביאה לאישור את ביטול עילת הסבירות. ראש חטיבת המחקר שולח עוד מכתב לנתניהו, מצרף חומרי מודיעין ומתריע: "החרפת המשבר הפנימי – השלכות על צד אדום". "בחדרים סגורים ובדיוניים מקצועיים של אויבינו באיראן, בלבנון וברצועת עזה מעריכים שמדובר במשבר עמוק ששם את ישראל באחת מנקודות החולשה מאז הקמתה. ישראל היא נטע זר, חברה חלשה ומפורדת שסופה להיעלם", כותב הרח"ט. גם הרמטכ"ל משגר לנתניהו מכתב שמזהיר מהסלמה דרמטית. ראש השב"כ שוב מתריע מסכנת מלחמה, אך נתניהו שוב מתעלם ומתייחס כמעט בביטול להתרעות. ההתעלמות ממערכת הביטחון והתרעותיה מגיעה לשיאה בערב ההצבעה על החוק לביטול עילת הסבירות (מרץ 23'). צמרת צה"ל מגיעה לכנסת, מבקשת להיכנס לחדרו של נתניהו, 'למשוך בדש מעילו', אבל הוא מסרב לשמוע אותם. כנראה שאם לא רוצים להכיר במציאות, ומעדיפים לעסוק באינטרס פוליטי אישי, התוצאה היא בהתאם.

במשך 400 יום יותר מ-70,000 מתושבי צפון הארץ הפכו עקורים מביתם. מי שיכל עזב. מי שנשאר - אלה שנלחמים על הפרנסה שלהם - נאלצו (ועדיין נאלצים) להיאבק לבדם על עתיד הצפון - בלי מדינה מאחוריהם ⚔️ חן לאופולד מצוות 'תקווה' יצאה מוקדם בבוקר להצטרף לקו חלוקת מוצרי חלב שיוצא מקריית שמונה, לישובים שבתאוריה אינם מפונים - כפר בלום ושדה נחמיה. וחזרה עם תמונה עצובה שהיא חובת צפיה, על חבל ארץ שהמדינה פשוט מעדיפה לא לראות. על אף שהושגה הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה בסוף נוב' 2024, בפועל תושבי הצפון אינם ממהרים לחזור לביתם. רבים עדיין חוששים (ובמידה רבה של צדק, לנוכח הניסיון ההיסטורי) מהתחדשות הלחימה וירי הטילים המסיבי על הצפון. תהליך השיקום של גבול הצפון ייקח מספר שנים, אם בכלל. את שיקום האמון שבין התושבים לבין הממשלה הנוכחית כבר לא יהיה ניתן לתקן, כולל רבים שתומכים והצביעו לממשלה הנוכחית ומזוהים כאנשי ימין - ביניהם גם ראשי מועצות.

ספטמבר 24', כמעט שנה מפרוץ המלחמה, הגיע שר האוצר סמוטריץ' לדיון בוועדת הכספים והודיע לכולם "שהוא מוכן להתערב על בקבוק וויסקי שהגירעון השנתי של מדינת ישראל לא יעלה על 6.6%"! מאז, החגיגה נמשכת: הכספים הקואליציוניים זורמים, חוקי שחיתות וג׳ובים ממשיכים לעבור, אין תקציב, הגרעון עולה ועולה- וכבר נושק ל-8% (נכון לסוף אוקטובר, וגם זה לאחר ירידה ביחס לספטמבר) וקרן המטבע העולמית מעריכה שאף יהיה גבוה יותר!! המשמעות היא אובדן של עשרות מיליארדי שקלים שיגיעו, כרגיל, מהמעמד היצרני. כך נראית 'כלכלה בעזרת השם' של סמוטריץ'. חשוב לציין כי ממשלת הימין על מלא ירשה מממשלת השינוי גירעון נמוך בהרבה - סביב 2.5% מהתל"ג, וכי עם תחילת כהונתה הוא כבר החל לטפס ולעלות - עד שהחלה המלחמה. התוצאה היא עלייה בשיעור האינפלציה וביוקר המחייה. אותה ממשלה שתקפה ללא הרף את קודמתה על העלייה המתונה יחסית ביוקר המחייה, הביאה ליוקר מחייה גדול הרבה יותר. אמנם, המלחמה מביאה לכך שהצורך בהוצאות גדל מאוד משמעותית לתקופת רגיעה, אבל ההתנהלות הכלכלית של ישראל תחת סמוטריץ' רק מסייעת להחריף את הבעיה, במקום לצמצם אותה.

כיצד נופלות דמוקרטיות וקמות דיקטטורות? בכל מדינה זה נראה ייחודי, אבל האמת היא שזו שיטה - ובכל העולם משתמשים בה. תכירו, פרופ׳ וויצ׳יץ סדורסקי, אחד המתנגדים הכי חשובים למשטר הפולני, מומחה עולמי בפופוליזם וקריסת דמוקרטיות, חי בגלות באוסטרליה. בסרטון זה הוא פורש את האופן שבו צמחה הדיקטטורה בפולין, מדינה דמוקרטית שעברה תהליך מואץ של הפיכה משטרית. כיצד זה קרה בדיוק? ובמה זה דומה למה שמתרחש בארץ? סיפור שהוא חובת צפייה לכל ישראלי. יחד עם פרופ׳ יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי, הוא מסביר לנו כדי שנוכל להבין ביחד: איך בונים דיקטטורה ? רמז: לא בהפיכות צבאיות סטייל אפריקה, וגם לא בטנקים שעולים על הכנסת. אז איך כן? בצורה שקטה, מתחת לרדארד, דרך שינוי חוקתי של מוסדות השלטון.

לפני כשנה וחצי, נכנס סמוטריץ' למשרד האוצר עם הבטחות גדולות: הורדת מחירי הדיור, הורדת הארנונה, הפחתת יוקר המחייה, פירוק המונופולים, העלאת שיעור התעסוקה במגזר החרדי, שיפור רמת האמון בכלכלה הישראלית ועוד ועוד... ומה בפועל? מחירי הדיור רק עלו, הארנונה לא הופחתה, יוקר המחייה ממשיך לגדול, המונופולים ממשיכים להחזיק בעוצמה שהייתה להם, שיעור התעסוקה במגזר החרדי רק ירד - ואולי יותר מהכל: רמת האמון בכלכלה הישראלית בקרב מדינות העולם הגיעה לשפל חסר תקדים. העובדה כי דירוג האשראי של ישראל ירד פעמיים! במשך שנה אחת, ולא בגלל המלחמה, מבטאות את חוסר התקווה של המשקיעים כי ישראל תחזור ליציבות פוליטית בזמן הקרוב, מה שיחזיר אותה להיות אטרקטיבית להשקעות בינ"ל. חוסר אמון זה התחיל בעקבות ניסיון ההפיכה המשטרית, ולא בעקבות המלחמה. לכן, גם הטענה כי מהלך זה ישתנה לטובה ויחזור למצבו המקורי עם סיום המלחמה, כפי שטוענים סמוטריץ' ושופרות הממשלה, הן חסרות בסיס. הורדת דירוג האשראי משמעותה שהערכת הגורמים שמספקים את הדירוג (כגון בנקים, חברות אשראי או גופים פיננסיים) לגבי יכולתך להחזיר הלוואות או חובות ירדה. דירוג האשראי הוא למעשה אינדיקציה לסיכון הפיננסי שמייצג הלקוח עבור המלווה או הגוף הפיננסי. כשדירוג האשראי יורד, זה עשוי להשפיע על מספר תחומים, הנוגעים לכיס של כולנו: ריביות גבוהות יותר על הלוואות ואשראי, קושי בהשגתם לצרכים אישים או מקצועיים (חינוך, דיור, בריאות או הוצאות שוטפות), הגבלות על כרטיסי אשראי, תנאים פחות טובים מול חברות ביטוח ועוד. את כל אלו היה ניתן למנוע בהתנהלות של שר אוצר אחר, שבאמת אכפת לו מהכלכלה ומהאזרח הקטן. עם סמוטריץ' זה פשוט לא המצב.

כיצד סמוטריץ' מרסק את הכלכלה הישראלית? בחלק 1 של סרטון זה (המופיע לעיל) מספר סמי פרץ, עורך כלכלי בכיר וממייסדי The Marker, על ההשלכות הכלכליות האיומות שצפויות לנו ע״י ממשלה סקטוריאלית חסרת יכולת. אבל דווקא בימים כאלה, שווה להתעמק בביצועים של אדם אחד: בצלאל סמוטריץ׳ - שר אוצר חסר יכולת, אבל מלא בתחושת מסוגלות ובטחון עצמי מופרז שמסכן את כיס של כל אחד ואחת מאיתנו. אלו הסכנות של כלכלה שמנוהלת ע״י שר קיצוני משיחי. לטענת פרץ, סמוטריץ' כאדם נטול אידיאולוגיה היה יכול להבין את התמונה הכלכלית ולפעול ביחס אליה באופן הגיוני, אך בפועל הוא זה שנותן את הטון בקואליציה ואת המדיניות של הממשלה ביחס ליהודה ושומרון, ובמקביל משתמש בקופה הציבורית מול מערכת הביטחון כדי להשיג את ההישגים הפוליטיים-אידיאולוגיים שלו בשטחים. הוא לא נמצא בממשלה ובמשרד האוצר כי הוא דואג לכלכלה, אלא רק לענייני ביטחון. יתרה מכך, בכירי האוצר מתייחסים אליו כאדם יהיר, מנותק וחסר כל הקשבה לאנשי המקצוע. התנהגות כזו במשרד כה רגיש ומשמעותי לאזרחי המדינה, במיוחד בזמן מלחמה, תגרום (וגורמת) לנזק חסר תקדים - שאת מחירו כולנו נצטרך לשלם בכיס למשך שנים. לדוגמא, נושא דירוג האשראי. הורדת דירוג האשראי משמעותה שהערכת הגורמים שמספקים את הדירוג (כגון בנקים, חברות אשראי או גופים פיננסיים) לגבי יכולתך להחזיר הלוואות או חובות ירדה. דירוג האשראי הוא למעשה אינדיקציה לסיכון הפיננסי שמייצג הלקוח עבור המלווה או הגוף הפיננסי. כשדירוג האשראי יורד, זה עשוי להשפיע על מספר תחומים, הנוגעים לכיס של כולנו: ריביות גבוהות יותר על הלוואות ואשראי, קושי בהשגתם לצרכים אישים או מקצועיים (חינוך, דיור, בריאות או הוצאות שוטפות), הגבלות על כרטיסי אשראי, תנאים פחות טובים מול חברות ביטוח ועוד. את כל אלו היה ניתן למנוע בהתנהלות של שר אוצר אחר, שבאמת אכפת לו מהכלכלה ומהאזרח הקטן. עם סמוטריץ' זה פשוט לא המצב.

תוך כדי למעלה משנה של מלחמה, ישראל נמצאת בדרך הסלולה גם למשבר כלכלי. 2 הורדות רצופות של דירוג האשראי, דבר שלא התרחש כאן מעולם מאז נוצר הדירוג, רק ממחיש את המדיניות הכלכלית החמורה של הממשלה, ובמיוחד של שר האוצר סמוטריץ'. בניגוד לטענה הרווחת, המצב הכלכלי אינו תוצאה של המלחמה ולכן גם *לא* ישתפר מעצמו כאשר היא תסתיים, אלא ביטוי לחוסר האמון שרוכשת הכלכלה העולמית כלפי ישראל ולכדאיות להשקיע בה - עוד מתחילת ניסיון ההפיכה המשטרית. את המחיר של מצב זה כולנו נצטרך לשלם מכיסנו - ובריבית דריבית. סמי פרץ, עורך כלכלי בכיר, מסביר היטב את הסוגיה.

דיפלומט דגול? מנהיגי העולם מתביישים לפגוש אותו . הביא את הכלכלה לשיאים חדשים? בנק ישראל נאלץ למכור דולרים כדי לחזק את השקל. הפך את ישראל לסטארט אפ ניישן? ההשקעות בהיי טק הישראלי צנחו ב-60%. נאבק נגד הגרעין האיראני? היום הם קרובים יותר מאי פעם לפתח פצצה. בקיצור הסיבות שבגללן אנשים זוכרים את נתניהו כמנהיג (אם אי פעם באמת היה כזה) לא רלוונטיות לימינו ערן הילדסהיים מציע לחפש מנהיג אחר

הסרטון פורסם באפריל 24', ונכון היום אפילו יותר מאשר אז. 101 חטופים וחטופות עדיין בשבי חמאס, גורלם של רבים עוד לא ידוע וכמה מהם עדיין בחיים. רק בימים האחרונים נודע על נחטפת נוספת שככל הנראה נרצחה. בניגוד לטענה המנותקת מהמציאות של נתניהו, לפיה "החטופים סובלים, אך הם לא מתים", המציאות אומרת אחרת: ידוע כי יותר מ-20 חטופים לפחות כבר נרצחו בשבי חמאס, כולל ששת הצעירים שנרצחו כשכוחות צה"ל היו בקרבת מקום ושלושת החטופים שברחו מהשבי ונורו בשוגג ע"י צהל. סביר להניח שחטופים נוספים נהרגו מהפצצות צה"ל, ואין לדעת כמה נרצחו בידי חמאס כתגובה לחיסולם של דף, הנייה או סינוואר. מה שכן ברור הוא שאת החטופים הנותרים יש להחזיר בחיים, כמה שיותר מוקדם, שכן תנאי השבי שלהם בלתי אפשריים ומסכנים את הישרדותם - במיוחד בחורף. עד עתה, שוחררו למעלה מ-100 חטופים בעסקה (שהייתה יכולה להתמשך עם הממשלה לא הייתה מסיימת אותה בשל לחץ פוליטי של סמוטריץ' ובן גביר, שהטילו וטו על שחרור חטופים נוספים תמורת שחרור מחבלים) אך פחות מ-10 חטופים במבצעים צבאיים. המשמעות היא ברורה - הלחץ הצבאי, חשובה הפעילות של צה"ל ככל שתהיה, ונועזות פעולות החילוץ ככל שתהיינה, לא מצליחים להחזיר את החטופים. אם כבר, אולי ההפך הוא הנכון. על כן, השאלה הנותרת היא לא כיצד ניתן להחזיר את החטופים, אלא האם אנחנו רואים את שחרורם בעדיפות עליונה וכביטוי לערכים של פדיון שבויים, אחריות מוסרית ודאגה לאזרחי המדינה. עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, מדבר על הקריטיות והחשיבות העליונה בהחזרתם ועל הממשלה שלא עושה כל שביכולתה כדי לשחרר אותם. טקסט הסרטון המלא: אני אומר לכם כאן, ממשלת ישראל איננה עושה הכל כדי להחזיר את החטופים. אין מילים היכולות לתאר את הקריטיות והעדיפות העליונה בצורך בשחרור החטופים, מוקדם ככל הניתן. אין גם מילים היכולות לתאר את המחדל של הממשלה בטיפול בחתירה לשחרור החטופים. חלק מהממשלה רואה בחטופים נטל או קורבן הכרחי במאמץ להכריע את החמאס. השר סמוטריץ' אפילו הצהיר שזה לא הנושא הכי דחוף, והשר בן גביר יצא בקמפיין ברשתות החברתיות נגד עסקה מופקרת. ראש הממשלה, במקום לפעול ביצירתיות ובנחישות, עסוק בהצבת קווים אדומים מוגזמים ומיוחצנים, ובהגבלת מרחב התמרון של צוותי המשא ומתן. הפחד שלו מאיומי בן גביר גדול מההבנה שצריך לעשות הכל כדי לשחררם. מי שבעיצומו של משא ומתן קשוח יוצא לתקשורת באמירה שאחרי השלמת העסקה נחסל את ראשי החמאס, מבין שהם כנראה לא יתנדבו לשתף פעולה עם התוכנית שלו - ואינו לא מבין שיש דברים שאולי נכון לעשות, אבל לא נכון להצהיר בפומבי מול מי שמחזיק בחטופים. מקורות המקורבים למשא ומתן חשים בשבועות האחרונים שראש הממשלה עצמו מטרפד קידום של עסקת חטופים, בטוענות שונות. אם זה נכון, זו שערוריה נוראית. די אם נבין שאי הכנסת גורם ניהול אזרחי פלסטיני ובין ערבי לרצועה, הוא פספוס מנוף לחץ קריטי שהיה אמור להלחיץ את החמאס, ובמקום זאת אנחנו מחזקים אותו. בוא נדבר על סוגיית המחירים והקווים האדומים. בראייתי יש רק קו אדום אחד: נסיגה מוחלטת, והמשך שרידותו ושלטונו של החמאס ברצועה כתנאי מקדים לעסקה. זו עלולה להיות תבוסה נוראית לישראל וניצחון נוסף לחמאס. בתרחיש כזה יכול להיות שקורבנם של חללי צה״ל בלחימה יהיה לשווא, ומעמדה הביטחוני של ישראל בשכונה הקשוחה של המזרח התיכון ידרדר לשפל המדרגה. אם מי שמנהל את המלחמה היה נוהג כמנהיג ופועל מהראש ולא מהבטן, הוא היה חושב אולי להתחיל את המערכה בעסקת חטופים כוללת, ולאחר מכן בתואנות יצירתיות כאלה ואחרות יוצא למתקפה עוצמתית במיוחד עד הניצחון המבצעי. אני מדגיש: ניצחון מבצעי, כי ניצחון מוחלט לא יהיה במלחמה הזאת, לאור שרשרת המחדלים והמחירים הנוראיים של השבעה באוקטובר. כל שאר המחירים, בראייתי, הם אפשריים. הטיעונים שאסור לשחרר רוצחים עם דם על הידיים הם טיעונים של השישה באוקטובר במקרה הטוב. אנחנו נלחמים נגד 40 אלף טרוריסטים עם דם על הידיים. שחרור רוצחים כאלה, תמורת שחרור חטופים, הוא מחיר סביר כדי לסיים עם ההשפלה הלאומית, ובעיקר כדי להחזיר אותם הביתה מהר ככל האפשר. לסיום, החזרת החטופים היא מטרה עליונה - ועד עתה ההנהגה נכשלת בהשגתה. עמוס מלכא שימש כראש אמ"ן

בשבת השחורה היה אופיר אנגל, תלמיד י"ב מקיבוץ רמת רחל, אצל חברתו יובל שרעבי בת ה-17 בבארי. אופיר נחטף יחד עם אביה של יובל, יוסי ז"ל, ואחיו אלי, שעדיין בעזה. לאחר שחרורו המרגש של אופיר, התראיינו הוא ויובל לחדשות 12 והעבירו ביקורת על ראש הממשלה ועל נכונותו להגיע לעסקה נוספת. למרות שעבר ייסורים קשים בשבי חמאס, הביקורת הפכה את אופיר למטרה של מכונה משומנת וקטלנית. אחרי 50 יום בשבי, הוא נאלץ למצוא את עצמו נלחם שוב. בפעם השנייה! הפעם, כנגד 'אויב מבית' בדמות מכונת רעל מבית היוצר של נתניהו וסביבתו. ככה נראית ציוניות, אופורטוניזם, אטימות ואנטי סולידריות ואנושיות בסיסית ברמה הנמוכה ביותר. זה היה רק עניין של זמן עד שהחטופים המשוחררים עצמם יימצאו את עצמם על הכוונת של מכונת הרעל - כאילו הם לא עברו מספיק. מדוע כל זה קורה? מן הסתם, על מנת לדכא את הקמפיין למען החזרת החטופים ואת הביקורת כנגד הממשלה על כך שאינה עושה מספיק (או שמא אינה מעוניינת מלכתחילה) להחזירם. הסיבה לכך, כפי שפירטנו באריכות בפוסטים אחרים, הינה פוליטית: שימור הממשלה והעומד בראשה ודאגה לעתידם הפוליטי של כלל חבריה.